יום קשה עבר עלי.
היום עשיתי את הטיפול ה41 בתא לחץ (הארכנו את מס' הטיפולים ל60 במקום 40) ואין שינוי. הישביה בתא שעתיים ביום מעייפת אותי ורק בשעה 16:00 אני מתחילה להרגיש כאילו התעוררתי מהשינה (לא שאני לא ממשיכה להיות עייפה כל היום אבל לפחות הגוף זז כשאני מבקשת ממנו), הכאבים לא משתפרים, ואני בבאסה רצינית. סטטיסטית הסיכוי שהמצב שלי ישתפר (למרות שבגלל שהניסוי היה יחסית, לשאר הניסוים במחלות שונות, היה על מעט אנשים ככה שהסטטיסטיקה פה פחות חזקה ובטוחה, אבל עדיין). זה סוג של תקווה אחרונה. ד"ר מלמד (אחראי על התא לחץ) התחיל לדבר איתי על לחזור לפיזוטרפיה. הוא אומר שעם התא לחץ וסופורט הסיכוי לשיפור גדל. גם כאן אני מאוד סקפטית (ומאוד שונאת פיזיוטרפיה), במשך שישה שבועות עשיתי הליכות (אני קוראת לזה טיולים, עם "צעידות" קשה לי) והכאבים החמירו כל כך שלא עמדתי בזה (מיותר לציין שאת ההליכות התחלתי מ-5 דק ביום עברתי ל10 דק אחרי שבוע ומאז העלתי רק בשתי שקות וחצי כל שבוע- ככה שממש הקלתי על עצמי) והפסקתי. ברור שאני אנסה את זה, כי גם אם יתלו אותי הפוך ויגידו לי שזה מה שיעזור אני אעשה אבל הניסויון מלמד אותי אחרת, ולא אכפת לי מה הרופאים אומרים (איכשהו אני תמיד ב-1% שהטיפול לא פועל עליו או עושה מלא תופעות לוואי).
ויש גם את הצבא. בגלל הטיפולים שנמשכים כל כך הרבה זמן כרגע אני בין תפקידים, וכרגע זה אומר חודשיים (ויש לי עוד חודש וחצי של טיפולים ככה שזה לא עומד להשתנות בקרוב). אני מרגישה שסתם הפז"מ עובר. אני לא עושה כלום ולא בשביל זה התנדבתי. באמת שלא. אני לא צריכה תעודת שחרור. אני רוצה לעשות משהו משמעותי, ולתרום באמת, מה שאני ממש לא עושה עכשיו. זה כל כך מתסכל. יש לי נותונים גבוהים מאוד ואני לא יכולה לעשות כלום. ובגלל שאני בערך שעתיים כל יום בבסיס את כל הפעילויות החברתיות הפסדתי ואני כמעט ולא קשורה לאנשים שם, פשוט אני לא מספיק זמן שם כדי שאני אהיה איכשהו משמעותית למישהו. אז המצב די קקי.
ואני לא יכולה להשתחרר מהמחשבה שאם זה לא יעזור לא יהיה לי מה לעשות יותר. כעיקרון נשאר לי רק מריחואנה רפואית. 90% שבכלל לא יתנו לי אישור כי אני צעירה ומשרתת בצהל וגם אם כן יאשרו הרופא שלי רוצה לתת לי את המרשם רק לזמן ידוע מראש כדי שהכאבים ירדו ואני אוכל להתחיל לעות ספורט. ולדעתי זה פשוט לא טוב לי. ואני גם בכלל לא רוצה לחיות על מריחאונה כל חיי ככה שזה לא באמת משנה.
אני ממש על סף דמעות פה. אני רוצה להשתחרר מהכאבים והעייפות כדי שאני אוכל לחיות את החיים כמו שצריך, כדי שאני אוכל לעשות את הדברים הגדולים שאני יודעת שאני יכולה לעשות ושהפיברו מפרעים לי.
