אם סימן לדכאון ואם לא, זה סימן שכדאי להקשיב לו
אני נשארתי הרבה זמן עם ילדי בבית מבחירה, לא היתה לי עבודה שחיכתה לי וזה התאים...בהתחלה. גם אחרי נהניתי מזה, רוב הזמן. אבל במקביל זה גם היה מעיק ומדכדכך ולאט לאט זה הציק לי מאד. כשהרכב היה אצלו, וגרנו ביישוב בלי תחבורה נורמלית, הרגשתי תקועה נורא. מדוכדכת. כלב לא עבר ליד הבית שלי, לא הכרתי נפש חיה, גם כשהיה רכב לא היה לי כוח לנסוע עם התינוקת כל כך וגם לא לאן.
היה מתח זוגי, כשבעלי הגיע מאוחר, או שלא דיבר איתי מספיק, כי הייתי תלויה בו הרבה יותר מכרגיל-לתמיכה, לשיחה, לפידבק, הרבה יותר מאשר בתקופה שאני רואה אנשים ועובדת וכישורי מקבלים פידבק על דברים אחרים מלהחליף חיתולים ומאנשים נוספים.
בשלב מאוחר מדי, לקחתי קורס יזמות במט"י המקומי. בעיקר אני זוכרת מהקורס כמה שמחתי לקבוע עם בייביסיטר ולא עם בעלי כדי שאוכל לצאת בזמן בלי להתעצבן ובלי התינוקת, אהובת לבי שנהניתי להיות איתה רק שהתחרפנתי לא לעשות שום דבר אחר..אולי גם את יכולה לקחת איזה קורס, או לבקר מישהי מהמשפחה בקביעות, להתנדב/לעבוד חלקית איפשהו אפילו במחיר בייביסיטר- שיהיה עוד בסיס בחיים שלך לעניין , לפידבק, לאינטראקציה אנושית ולהרגשה של עשייה.
 
בדיעבד -חבל שלא חזרתי לעבודה מוקדם יותר. בנסיבות של גידול תינוקות בתרבות שלנו- שהאם היא *לבד* בבית עם תינוק, זה לא מתאים לכל אחת, זה הרבה פעמים מגיע לבדידות קיצונית שלא מתאימה לשום יצור אנושי וגם לא תורמת לתינוק. אני מכירה לא מעט נשים שקיצרו חל"ד ארוכה שהיתה מתוכננת.
 
בהריון הזה כששאלו אותי בעבודה מה התכניות, אמרתי- אני לוקחת חודש, כלומר חל"ד של 4 חודשים ואבוא לבקר פעם בשבוע שבועיים כדי שלא אתחרפן בבית. הבוסית שלי וכל הקולגות (כולן אמהות ל2-4 ילדים) חייכו בהבנה ואמרו כן, גם אני השתגעתי בבית.
אמרתי להן ואגיד גם לך, ואני רק חצי צוחקת: בתינוקות קודמים גרתי בבית קרקע, עכשו אני גרה בקומה רביעית- ככה שלרצות לקפוץ מהחלון זה כבר ממש מסוכן לי.
 
בקיצור קשה לחזור לעבודה, אבל אם את מרגישה שאת כבויה, שוה לשקול גם את זה וגם אופציות אחרות.
 
