[randy1982]

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4451056,00.html
יש לי תחושה שלילד בכתבה לא רק לקות שמיעה...
מסכנים ההורים שמעתה יהיו תחת מעקב הרווחה

 

[רונן שפירא1]

זה שהילד הסתובב בעיר בשתיים וחצי בבוקר

חצי עירום זה ממש בסדר לדעתך...
וזה שכשפרצה שריפה בבית כי הוא שיחק בגפרורים זה גם מאוד תקין....

 

[randy1982]

כל ילד בן 7 מסוגל לפתוח את הדלת.

על ההורים לא לישון בלילה?
לשמור שהוא לא יברח?
יש אופציה לנעול ולהוציא מפתח ולשמור אותו
במקום שהילד לא יודע.
אני אישית מעדיפה לא לעשות את זה
כי במצבי חירום כמו רעידת אדמה,
שריפה אזעקת רקטות חייבים לפתוח
את הדלת במהירות ולהוציא את המפתח ממקום
מסתור מבזבז את השניות היקרות.

וכן, כל ילד שיחק עם גפרורים אי פעם.
אני רוצה לראות אם יש כאן מבוגר שיטען
שהוא מעולם לא שיחק בגפרורים בהיותו ילד.
אני לא, כי היתי פחדנית, אבל אחותי כן,
בן שלי גם נתפס פעם עם גפרורים.

 

[רונן שפירא1]

אז שמים מפתח במקום גבוה יותר

באמת... כל ילד גרם לשריפה בבית.....

 

[randy1982]

זה יכול לעבוד בגיל 4

בגיל 7 הוא מביא כיסא ומגיע לכל מקום.

ההבדל בין ילד ששיחק בגפרורים וגרם לשריפה
לילד ששיחק בגפרורים ולא גרם לשריפה
הוא מזל בלבד.
האם על העדר מזל ראוי להעניש את ההורים?
(לפי התיאור של הילד קשה להם במילא).

 

[מיק67]

בוקר אחד, כשבתי היתה בת 5 בערך

נשמעה דפיקה בדלת שהעירה אותי משנתי. בפתח עמדו בתי בפיג'מה ושוטר.
מסתבר שהיא יצאה מהבית, עברה לחורשה שמאחורי הבית והמשיכה ללכת עד שהגיעה לבית קפה ברחוב הראשי. מרחק לא גדול, כמה דקות הליכה. שם ביקשה כוס מים.
הם נתנו לה שוקו וצלצלו למשטרה. היא ידעה להגיד את הכתובת וככה החזירו אותה בשלום.
קשה להגיד עלי שאני אמא מזניחה...

 

[randy1982]

אני בטוחה שאת לא אמא מזניחה

דבר כזה יכול לקרות ל

כל

ילד ולכל הורה.
לילדים שלנו סיכוי גדול יותר שזה יקרה.
עצוב ומקומם שבגלל מקרה כזה מתייגים את
ההורים כמזניחים.

 

[dina199]

רווחה יכלו להגיד את זה עלייך

כי הילדה היתה פחות מגיל 6 .

 

[רנה73]

שלי הלכה "לטייל" בגיל שנתיים

היתה בערך בת שנתיים וחודשיים, אולי שנתיים ושלושה חודשים.
בעלי היה איתה לבד בבית. נכנס לשירותים ושכח לנעול את הדלת של הבית. כשיצא, הדלת סגורה והילדה איננה. חיפש אותה בכל הבית (הקטן ממילא) וכשלא מצא, הבין שיצאה.
ירד בריצה שלוש קומות - איננה.
הקיף את הבניין - איננה.
רץ את כל שביל הגישה לבניין (שביל גישה למכוניות) - איננה.
הסתכל ימינה ושמאלה במדרכה - איננה. כיוון שבצד הימני של המדרכה יש ראות טובה למרחק של מאות מטרים, והילדה לא נראתה, החליט לפנות שמאלה.
עלה את כל הרחוב עד למרכז המסחרי - איננה.
ממול למרכז המסחרי, מעבר לכביש!!! (עד עכשיו אני מתחלחלת), יש גן משחקים קטן - והנה הגברת שם. בלי נעליים! בלי מכנסיים, חיתול בלבד !!!! מתגלשת ומבסוטה ביותר. וכמובן לא מבינה למה אבא צועק, כועס ומשתולל...

ובגן יושבת אחת האימהות מהגן של הילדה שאפילו לא חשבה לפנות אל הילדה, לשאול איפה אבא ואמא (לא שהילדה היתה עונה לה אז....), להתפלא איך מגיעים לגן באוקטובר/נובמבר יחפים בלי פריטי לבוש תחתון...
בדיעבד וממה שאני קוראת כאן, היה לנו יותר מזל משכל, מה?
וכן, יש לנו מפתח בילט אין במנעול הבית. יומיים אח"כ התקנו בחלק הכי גבוה של הדלת סוגר ידני שגם לי קשה מאוד לתפעל אותו, אבל אין מצב שאף ילד יוכל לפתוח אותו לבד.

 

[dina199]

המון מזל .

אבל הילדה קטנה וחכמה - ידעה לאן ללכת

 

[randy1982]

היה לי משהו דומה אבל

עם בחור בן 8 וזה עדיין היה מלחיץ ברמות.
דווקא נתתי לו לצאת עם הכלבה לדשא מול החלון שלנו.
רק שהוא החליט להמשיך לפארק בלי לבקש בלי להודיע.
ראיתי אותו מתרחק מהחלון,
עד שרצתי החוצה (אז הריונית מתקדמת) הוא כבר לא היה
בשדה הראיה.
מצאתי אותו די מהר על המגלשה (מה יש להם עם המגלשות?

)
אבל עד אז היתי על סף התמוטטות מרוב פחד.

 

[רנה73]

הפחד.... אוי, הפחד

המזל הוא שבעלי פעל על אוטומט

לאורך כל הדרך. אני בטח ברגע שהייתי מגיעה לפרשת הדרכים במדרכה, ימינה או שמאלה, הייתי נתקעת. או שלא...? בד"כ במצבים מסויימים אני אומרת לעצמי "יהיה בסדר. כי חייב להיות בסדר. פשוט חייב. כי אני לא אוכל להתמודד עם משהו אחר". זה עוזר לי להמשיך לתפקד. נורא "בוגר", אני יודעת

אבל בקיץ כשהגדולה הלכה לאיבוד בים, אוי, זה היה זוועה. חמש או עשר דקות שהרגישו כמו נצח. אני עם הקטנה במים, בעלי עומד מולי ומדבר איתנו, אמא שלי רואה את הגדולה נכנסת למים למלא דלי ומסובבת מבט כי היא מניחה שאנחנו רואים את הילדה (איך רואים???? איך???), והופ - אין ילדה. והמים סוערים מאוד.
בסוף בעלי מצא אותה כמה עשרות מטרים מאיתנו על החוף, עסוקה בבניה, ובכלל לא מוטרדת שהמחצלת שלנו לא לידה. כנראה נכנסה למלא מים וחזרה לחוף באלכסון??? לא ברור... כשמצאנו אותה חפרנו לה שלא נכנסים למים לבד, בשום אופן, והמסכנה בכל פעם שרצתה למלא דלי מחדש, אפילו על קצה החוף, היתה באה לבקש רשות... נבהלה כהוגן מהבהלה שלנו.
אוי, זוועה, פשוט זוועה... גם אז ניסיתי לנחם את עצמי שאין מצב, אין מצב שהיא טבעה. שהכל יהיה בסדר. אבל זה לא ממש עבד. ורק מלהזכר בזה עושה לי דפיקות לב

אם אנחנו לא נמצאים במקום בו הם השאירו אותנו - הם נלחצים. אבל אם הם מחליטים ללכת - מבחינתם "אחריהם המבול"? מה בדיוק עובר להם בראש ברגע שהם הולכים???

 

[randy1982]

זהו שלא נראה לי שעובר להם בראש

משהו שקשור להורים שלהם.
הם מבחינתם עסוקים בדברים שלהם.
כשהיה בן 4 הלך לי לאיבוד בגן חיות התנכי.
יש שם מגרש משחקים, עלה למגלשה (עוד פעם מגלשה)
הלכתי לפגוש אותו בקצה השני ו... הוא לא התגלש משם.
5 או 10 דקות של היסטריה,
צעקתי על עובדי הגן שנראו לי אדישים ("גברת, המקום מגודר, הוא לא יברח")
בסוף נמצא בפינת ליטוף.
אני- למה ברחת ממני???
הוא- ברווזים.
אני- אבל דאגתי לך!! למה לא אמרת לאן אתה הולך??
הוא- ברווזים.
והכל בהבעת פנים כאילו מה לא ברור, ברווזים.

 

[schlomitsmile]

"ברווזים, ברווזים, בואו הביתה! -לא רוצים!"

גם ה

שלי נעלם לנו פעם בגן החיות התנ"כי.
באמת איזה מזל שהמקום מגודר.

והבכור יצא פעם בגיל שנה וחצי לטייל ברחוב

הוא שיחק בשקט בסלון, כרגיל, אני עבדתי במטבח.
באיזשהו שלב הרגשתי שהוא משחק יותר מדיי בשקט...
מבט מהיר גילה שהוא לא נמצא בבית,
ושהדלת פתוחה

טסתי במדרגות, רצתי ברחוב קוראת את שמו,
ואז ראיתי אותו:
מדדה בהליכת הטלטאביז שלו, אומר לי בחיוך:"אמא! אוטו!"

למותר לציין שמאז הדלת ננעלה...

 

[randy1982]

איזה גבר לא אוהב מכוניות?

 

[רנה73]

אבל מה קורה אח"כ?

אח"כ במובן של: הילד מיצה את מוקד העניין שלו.
מה הלאה? האם אז הוא יגלה שההורים לא נמצאים לידו וייכנס ללחץ? האם בכלל יחשוב על ההורים או שלאור העדרם פשוט יחפש לו מוקד עניין אחר?
לא יודעת כמה אנשים הגיעו למצב הזה של ה-אח"כ, כי בדרך כלל אנחנו מתחילות כמובן לחפש אותם, ואז מוצאות ומנסות להסביר שלא נעלמים לאמא (מה זה נעלמים? מבחינתם הם תמיד נוכחים. איך אפשר לבקש שידאגו גם למודעות של האמא? אני לא בטוחה שהצלחתי להסביר למה הכוונה...). אבל כמה פעמים כבר תהיתי אם כשאני רואה שהיא מתחילה להתרחק אולי אני צריכה בשקט לעקוב אחריה ולראות מתי ואם בכלל היא תיכנס ללחץ... כי אם אני אראה שהיא נכנסת ללחץ אולי זאת תהיה הנקודה להתחיל להסביר לה מה קורה אם היא מתרחקת ולא בודקת אם היא עדיין יכולה לראות את אמא?
וגן המשחקים בגן החיות התנ"כי הוא מקום מוכר לנו היטב

היא כל הזמן נעלמת לנו שם מהעיניים, אם כי אנחנו כבר יודעים שהיא פשוט יורדת למפלס הנמוך יותר, היכן שהפסלים הצבעונים והעצים שאפשר לטפס עליהם. אז אפילו לא מנסים להטיף לה. אם כי אולי זה המקום להתחיל לעבוד על "אם את נמצאת על החול (משטח עליון) ואת רוצה לרדת לפסלים (משטח תחתון) את חייבת לבוא ולהודיע לנו". הגדרות מוגדרות יותר, כי אם אני אומרת לה "אל תעלמי לי. אל תלכי לאן שאני לא יכולה לראות אותך" זה באמת לא ברור. איך היא יכולה לדעת איפה אני יכולה לראות אותה ואיפה לא?

 

[schlomitsmile]

ניסיתי בדיוק כמו שכתבת: לעקוב בהחבא

כדי לתת לו להגיע בעצמו
למסקנה שזה לא רעיון טוב לצאת מהרדאר של אמא.
האח"כ הזה לא הגיע... אני נשברתי לפניו

כמו חנן-ענן "אני עף לי וצף לי, חופשי וקל"
שום דבר לא הדאיג אותו

 

[randy1982]

גם אני עשיתי את התרגיל הזה בקיץ האחרון.

דווקא עבד.
נסענו לטיול בירושלים.
זה סוג של מסורת אחת לשנה אני והוא
נוסעים לירושלים באוטובוס, מטיילים הרבה בעיר
וחוזרים בערב.
לפני הנסיעה טחנתי לו שזו עיר גדולה וזרה
ואסור לו ללכת לאיבוד.
בשלב מסויים, ליד מחנה יהודה, הוא התחיל להתעכב,
כשקראתי לו כמה פעמים והזהרתי מללכת לאיבוד,
ואז אמרתי "טוב אני הולכת" והתחבאתי מאחורי קיוסק.
תוך פחות מדקה הוא נכנס ללחץ וצעק
"אנשים! איבדתי את אמא שלי!"
אז מייד יצאתי אליו לפני שהוא הופך את זה להצגה...

מה שבטוח, הוא יודע לגייס עוברי אורח לעזרתו.

 

[schlomitsmile]

וזו יכולת חשובה מאד

מרגיע להווכח בקיומה

 

[אמא חמסה]

זה חשוב מאוד.

הבן שלנו, שלא היה מאובחן באותם ימים, היה נעלם בשניות.

אני חושבת שכמעט מתתי אז כמה פעמים. הייתי הולכת לכל מיני מקומות, שהוא היה יכול להיות בהם. זה מלחיץ ברמות שקשה ממש לתאר.
הוא היה הולך כל פעם למקום אחר, ויושב בשקט לעתים, אפילו בחושך. מסתכל.
הוא לא חשב אף פעם לדעתי איפה אנחנו בזמן הזה.
היו פעמים שהסתכלתי עליו מהצד (כשזה היה מקום סגור וידעתי שהוא לא יכול להתרחק באמת) אם יהיה שלב שבו הוא יתחיל לתהות איפה אני.
זה לא הגיע, ולא נעים לספר, תמיד נשברתי קודם. הוא היה עסוק בעניינים שלו.

בטיולים היינו הולכים אתו יד ביד, כדי שהוא לא יתרחק. כל הזמן הסברנו מה לעשות ואיך לא עוזבים את היד של ההורים (גם כשהוא היה גדול, כי דאגנו).
מה לעשות אם הוא פתאום לא רואה אותנו.

למזלי, רוב הזמן זה לא קרה ומאז שהוא גדל הוא למד לא להתרחק מאתנו.
ואחר כך הוא למד להסתדר לבד, להתקשר אלינו אם הוא לא מוצא את הדרך (כי קשה לו לשאול אנשים ברחוב). לקחת תמיד נייד לכל מקום כדי שאם הוא יטעה אז הוא יוכל להיעזר בנו.

יתרון (או חסרון, תלוי איך מסתכלים על זה) אצל הבן שלנו, שהוא אף פעם לא נלחץ.
כך זה לפחות נראה.
אולי הוא יודע שתמיד נעזור לו.
אולי כי אמנם הוא איבד המון דברים, אבל אף פעם לא אבדנו אותו לאורך זמן.
לא יודעת.
אבל הוא תמיד נראה רגוע ושלו, גם אם הוא מאבד את הדרך....