הספר "יסודות מדע הקרקע" הוא מקום טוב להתחיל אין פה שום בעיה עם הדיספרסיה. זה אכן פיזור גם בהקשר הזה - חלקיקי הקרקע אינם מאוזנים מבחינת מטענם החשמלי עקב תהליך גיאולוגי רב שנים הידוע כ"חילוף איזומורפי". עקב כך חלקיקי הקרקע שהם בעלי מטען שלילי עודף (ברוב שטחם, יש גם מקומות עם מטען חיובי עודף) מאוזנים בעזרת יונים חיוביים - סידגן, מגנזיון, אשלגן ונתרן הם ארבעת היונים הנפוצים ביותר בקרקע. יונים דו-ערכיים הם מאזנים יעילים יותר. כמו כן, יונים שלהם רדיוס ממויים גדול יותר תופסים מקום רב יותר ולכן מאזנים טובים פחות (כי הם דוחקים החוצה יונים אחרים). חלקיקי הקרקע נמצאים בשווי משקל עם תמיסת הקרקע המכילהנ את היונים במצב מומס (בניגוד למצב ספוח על גבי הקרקע). כאשר מוסיפים נתרן או אשלגן לתמיסה, אז מגיעים עם הזמן למצב שיותר נתרן\אשלגן ספוחים על חלקיקי הקרקע על חשבון היונים הדו-ערכיים וזהו מצב של "ניתרון קרקע". במצב זה כבר כוחות הדחייה בין חלקיקי הקרקע לא מאוזנים והקרקע בסכנת דיספרסיה. מניסיוני הצנוע וגם בספרות המדעית, ניתן לראות שהדיספרסיה בפני השטח תקרה לרוב כשבנוסף לחוסר האיזון החשמלי ייתווסף לה כוח מכאני כגון מכת טיפות הגשם.
לצורך שטיפת מלחים מהקרקע ושיקום מצבה הבעייתי, לא ניתן סתם כך להשקות ולשטוף מלחים. אם נוסיף לה מים מזוקקים שיידחקו תמיסת קרקע מלוחה יחסית, ייצאו יונים מהקומפלקס הסופח של חלקיקי הקרקע ויווצרו כוחות דחייה בין החלקיקים ולכן דיספרסיה. לכן, יש לשטוף במי השקיה בדרגת מליחות יורדת, בהדרגה. המלחים במי השטיפה צריכים להיות מלחי סידן - היון היעיל יותר באיזון חלקיקי הקרקע, כך יישטף החוצה נתרן.
