חדש
טוב, אז בואו אספר לכם איך עבר עלי היום...
הכל התחיל סבבה, תמים. בוקר, אוטובוס, אוניברסיטה. בנוהל, שום דבר מיוחד לא אמור לקרות... או שלא! אתמול קיבלתי את הסימים שהזמנתי מ-012 כדי לנטוש סוף סוף את גולן (הגרועיםםםם
), אבל המערכות המטומטמות שלהם לא עבדו כמו שצריך. הייתי צריכה נציג שירות והם לא עובדים עד מאוחר. אז פניתי אליהם היום בבוקר, באוטובוס, וגיליתי שהם לא תומכים טלפונית. רק בצ'אט באינטרנט. מגוחך, אבל בסדר.
אני אדלג הרבה דקות קדימה ואחסוך מכם הרבה מפחי נפש של המתנה, צ'אטים שהתנתקו באמצע וחוקים מטומטמים שלא אפשרו לי לנייד באופן חלק... ואגיע לחלק העיקרי - גבר שישב מאחורי, בספסל האחרון, נגע בי. בזרוע. פעמיים. וניסה להסתיר את זה גם עם שקית בד
מפגר. בפעם הראשונה הסתובבתי אחורה והוא לקח את היד שלו. הייתי באמצע ההתכתבות בצ'אט וכולי מרוכזת, אז אמרתי לעצמי שתכף אטפל בברנש. רק אסיים קודם עם הסתומה בצ'אט. ואז הוא נגע בי שוב! ראיתי שהתכנית שלי לא עובדת והמצב כבר דורש התערבות. לקחתי דקה לחשוב ואז הסתובבתי אחורה ויצאתי עליו
"מי אתה חושב שאתה?!? מה אתה נוגע בי?!? בחורה היא לא חפץ! לא בשבילך!! ולא בשביל אף אחד אחר!!!" שעה צעקתי עליו, הבנאדם נלחץ
אדיוט. נשען אחורה כולו בלחץ, רצה שהאדמה תבלע אותו. וזה לא קרה. אז הוא התכופף אלי קדימה כזה, התנצל וביקש סליחה, ושאני לא אבייש אותו מול כולם, ושהוא לא יעשה את זה שוב ושהוא גם אף פעם לא עשה דבר כזה...
"אני לא מאמינה לך!!! שלא תעז לעשות את זה עוד פעם אחת בחיים שלך!!!" ככה שעה
ובינתיים אף אחד מסביב לא עוזר לי! כולם שמעו אותי והסתכלו (נו באמת, איך אפשר להתעלם
), אבל אףףף אחדדד לא עזר. לא לפני, לא במהלך, ולא אחרי. רק אני והוא. מה זה החרא הזה?! טוב שהוא לא אנס אותי גם, שום עזרה לא הייתי מקבלת!! סתומים כולם. בקיצור, בשלב הזה כבר התחלתי ממש לרעוד אז סיימתי את הנאום שלי והתיישבתי חזרה. התחלתי להרגיע את עצמי, סיימתי את השיחה עם הנציגה בצ'אט (שבסופו של דבר גם לא עזרה לי בשיט
) והתפניתי לחשוב מה הלך פה בעצם. ובדיעבד - תמיד יותר חכמים... התחלתי לאכול את עצמי למה לא אמרתי את זה ולמה לא אמרתי ככה. התחלתי לנסח נאום חדש בראש, תכננתי שלפני שארד בתחנה שלי אתן לו שטיפה אחת אחרונה, לקינוח. אבל אז הוא ירד תחנה אחת לפני
מודה שהתבאסתי על עצמי... ובדיעבד התעצבנתי שלא צילמתי אותו או פניתי לנהג או גררתי אותו למשטרה. נכון שהוא רק משמש לי את הזרוע, אבל זה רק בגלל שעצרתי אותו שם! בחורה אחרת היתה יכולה לקפוא מיד במקום, בלי יכולת להגיב (כמו שקרה לי פעם מזמן ואני עדיין זוכרת את התחושה המחורבנת), ואז מי יודע איפה זה היה נגמר... כי אם היא לא עוצרת אותו, מותר לו הרי לעשות מה שבא לו, לא?
אז אני כועסת על עצמי. זה רק בגלל שהראש שלי היה חצי מוטרד בניוד הזה של הפלאפון. אבל היי, בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים, נכון?... חשב שאני טרף קל וזה התפוצץ לו בפרצוף. אולי זה ימנע את הפעמים הבאות שלו? אני מקווה שהועלתי אפילו במעט... אוף!
אבל זה היה רק הבוקר, חכו
היתה לי פגישת קבוצה של המעבדה, סבבה. אח"כ קבעתי עם חבר שנכין חומרים לחוג "נוער שוחר מדע" שאנחנו מדריכים ביום ראשון. אנחנו חברים טובים, הוא נשוי לחברה הכי טובה שלי מהתיכון (שידוך שלי
) ועושה דוקטורט במעבדה אחרת במחלקה. אז יש לנו פז"ם של כמעט שנה וחצי הדרכה משותפת, מכובד ביותר.
בקיצור, הכנו איזה ניסוי שצריך להשפריץ בו שני חומרים אחד על השני, ולראות איך הם זוהרים בחושך. כמו סטיקלייט? כזה. אז עשינו את זה בחדר קטן וסגור, וכשהוא השפריץ את החומר השני הוא התיז לי בטעות לעיניים! זה שרף לשניה. עכשיו, הייתי עם משקפי מגן וכפפות, עמדתי בכללי הבטיחות. אבל הספריי איכשהו חדר אותם, וגם נשמתי את האדים והם חנקו אותי לשניה, אז פתחתי את הדלת וברחתי החוצה! הכאב חלף ברגע אז לא ידעתי כ"כ מה לעשות עם עצמי, וכמה לקחת את הסיפור הזה ברצינות... אבל אז הגיעו עוד ועוד אנשים לשמוע מה קרה וזה תפס תאוצה והתחלנו לקבל פרופורציות (נכונות!) של תאונה מסוכנת. בכל מעבדה יש משטפות חירום, במיוחד למקרים כאלה, מעין כיור קטן עם שני ברזים שמכוונים כלפי מעלה. החוק הוא להחזיק חזק את הראש מעליו, עם העיניים פתוחות בתוך המים הזורמים, וככה להשאיר אותן להשטף 15 דקות ברצף. ותנו לי לספר לכם משהו... זה לא נעים. זה לא נעים בכלל! לא עשיתי את זה ברצף, עברתי אח"כ לאחת טובה יותר בקומה התחתונה, אבל לא היתה ברירה... העיניים שלי היו כ"כ אדומות אח"כ, הכל היה נראה קצת אפור ומטושטש. כאילו אני נמצאת בתוך ענן ערפל. אבל זה היה כנראה בגלל הלחץ של המים ועבר אחרי כמה דקות.
גם עכשיו אני אדלג לכם כמה שעות קדימה, ואחסוך מכם את החלקים עם אחראית הבטיחות והחובש שהוזעקו מהר למקום, ושלחו אותי למרפאת חירום שייתנו לי הפניה לבי"ח, ואבא שלי שקפץ מיד לעזור לי, ואת כל הפקקים שנתקענו בהם בבני ברק ובר"ג בגלל שיפוצים ובניה ליד גשר קוקה קולה (פאקינג 55 דקות תקועים בקטע כביש של 500 מטר!
), ואיך בקופ"ח התעקשו שאעבור קודם אצל אחות, ושהגענו למרפאת העיניים בבניין הלא נכון, ושבבניין הנכון היו שני מקרים דחופים לפני והייתי צריכה לחכות עוד איזה 3/4 שעה. כל זה יכול להמרח פה על 4 פסקאות לפחות
ואין לי כח לפרט הכל. אבל אני כן אספר לכם שאת בדיקת העיניים הזאת אני לא מאחלת לאויבים שלי, וכשתוקעים לך נייר pH לתוך כל עין (!) ומשאירים אותו שם בפנים (!!) כמה שניות טובות (!!!) - זה לא כיף. זה נורא
ואז הגיעו עוד פינוקים של טיפות צורבות והיפוך עפעפיים ואלוהים יודע מה עוד היא עשתה לי שם. איבדתי את המעקב באיזשהו שלב. אבל המסקנה הסופית היא שהעיניים אכן נפגעו קצת, בשכבה החיצונית (אפיתל), אבל שזה ממש לא נורא כי זה הפיך ואמור לרפא את עצמו תוך כמה ימים. היא נתנה לי גם משחה אנטיביוטית, עוד להיט גדול שאצטרך לחיות איתו ב-3 הימים הקרובים, 3 פעמים ביום...
אבל - מור"ק
לאף אחד מהמחלקה שלי (ששמעתי עליו) לא קרה דבר כזה
ואז בדרך הביתה היינו תקועים בעוד פקק קטן, וראינו בצד השני של הכביש מכונית שמתחילה לבעור ולעלות באש. כל מה שרציתי היה רק לברוח משם לפני שמיכל הדלק יתפוצץ גם ויחזירו אותי לביה"ח, הפעם מסיבה אחרת
ואז מצאנו בית מרקחת פתוח, וכולם פחדו מהעיניים שלי כי הרופאה קצת הגזימה בכמות המשחה שהיא מרחה לי שם בפנים. לא נורא, ככה אף אחד לא העז לעקוף אותי בתור
אז ז-ה היה היום שלי. מה אתכם?
