[sunin]

שמה ג'ינס שחור צמוד, מגף קצר וקפוצ'ון רופף.
ניגשת למראה בחשש..והמראה מצדיקה את החששות שהיו לי, רואה זוועות.

סוגרת את הדלת של הבית, מדליקה מוסיקה, עושה קוקו גבוהה ומורידה חולצה.
בידיעה ברורה למה שהולך לקרות.

אני מגעילה את עצמי.

 

[כמהאפשר]

..

ומה אם הייתי כותבת לך שאני מבינה אותך.
מזדהה איתך.

ומקנאת בך?
(ומבינה שאת שונאת אותי, על עצמם כתיבת וקריאת הדברים הללו).

כי את מסוגלת ומצליחה לעשות את זה-
ואני.. לא.


ובנימה אחרת- אני מבינה את הכאב. מבינה כל כך.מבינה את התסכול, את הייאוש,
את הכעס שזה עלול לעורר בתוכך כלפי עצמך- ההבנה, הרציונל.. מול הפסים החולים.
וההכנעות אל אותם אלמנטים חולים.
קצת כמו נידון לעבודות פרך שיוצא החוצה והולך לשם, לעבודה.
זה כואב. זה מתיש. זה מתסכל. מאוד.

אבל אני מאמינה שגם לאותן עבודות פרך אפשר לבחור איך לצאת.
ואפשר, אפשר להתחזק. מבפנים.
ואפשר לבחור, לקחת בחירה לשנות. ולהחליט לעצור. לפתוח את הדלת של הבית ולצאת החוצה. לפתוח חלון.
לשבת מול הדלת של השירותים או על הרצפה ולא לעשות את זה.
מליני רגעים ומליוני בחירה- שאפשר לבחור.
ועיקר הבחירה.. לא להעניש את עצמך על מה שכבר כן עשית.

לא להוסיף הלקאה. לא להוסיף עונש.
קצת, קצת.. להיות טובה לעצמך.

 

[sunin]

אין לי כוחות..

אני עושה את זה כי הראש שלי החליט שאני צריכה, אני עושה את זה במצב רוח ירוד, בכוח.
אין לי מספיק כח רצון להתמודד עם ההחלטות שיש לי בראש, לצערי.
אני מכריחה את עצמי להמשיך עוד פעם ועוד פעם..קמה ויוצאת וחוזרת שוב. ואז כבר אין דרך חזרה.

ו...תודה.

 

[someone343]

חיבוק חזק..
תכתבי, אולי תוכלי להרגיש הקלה..
אנחנו כאן