someone343

New member


בבקשה שמישהו יעצור את הכל..
אני דפוקה, שאני כותבת ואני מטומטמת
לא מצליחה לדבר הרבה בטיפול, לא מצליחה לחיות
מתפקדת,
מחשבות חולות
ונגמרו המילים
אפשר לדפוק על הגוף שלי ולשמוע את ההד מרוב שאין שם כלום
ריקנות. חוסר ממשות. והלוואי ולא היה לי כ"כ הרבה במה להתרכז
כי אני מדחיקה את זה. חייבת.
לא בא לי את זה יותר..

..

...
...




( המון מבחנים ברקע, בקרוב אדע אם קיבלתי צו לסוף שנה ואני לאאא רוצה את זה, אלוהים, מי יקבל אותי עם האובדנות הזו, לא רוצה לדבר או לחשוב על זה בכלל, יש זמן. שקט. די להכל. )
 

קולדון

New member
זה חשוב

שבטיפול כן תנסי לדבר, או לפחות להעביר את המסר שקשה לך לדבר, ואז למצוא פתרון אחר.
הרבה בנות כותבות ומדפיסות, ונותנות בטיפול את הטקסט הכתוב.
תכלס- מכל הדברים... זה מה שיכול להוציא אותך מהמצב הקשה..


רוצה לשתף קצת יותר? צו הכוונה לגיוס?
 

someone343

New member
אני מדברת

ואומרת שזה קשה... ההודעה הייתה קצת נסערת אז מצטערת שלא נוסחה היטב,
אני מביאה הרבה כתיבה שלי לטיפול, והמטפלת אומרת שהיא רואה אותי גם מבעד למסיכה.. וכמובן.. שלדבר זה עניין של החלטה ולאט לאט..

פשוט.. ההרגשה של החולי וההרס..
לא רוצה יותר, אין מה לומר כי אין מילה שתתאר היטב
רק מעשים שאסור לעשות
פשוט התשה מוחלטת.. ואני עדיין אני... מתפקדת כרגיל
אבל בפנים צורחת


( צו ראשון.. כן.. בקרוב אדע עם קיבלתי.. )
 

someone343

New member


הכל מבולבל ולא ברור, לא מצליחה להסביר את עצמי גם כאן
לא שאני בעצמי מבינה
שתיקה.

רק לפגוע להרוס וחולי.

אולי פשוט תתעלמו מזה...
 

רגישה1855

New member
אני גם לא אתעלם!!

ואחבק כמה שרק צריך.... כדי שתרגישי קצת מוגנת!!
כמה שאני מזדהה עם המילים שלך... המילים של המטפלת... והתחושות.. והכתיבה - נורא מזדהה!!! טוב נו חוץ מהצו ראשון ;)
איתך באמת!!! גם אם אין לי דרך לעזור, או פתרון יעיל
פשוט איתך!
 

someone343

New member
תודה..

לכולכן .. זה כל כך הרבה בשבילי, וסליחה שאני לא מסוגלת להגיב לכל אחת בנפרד

נדמה לי שנגמרו המילים. אז אשתוק ואבלע. אסתפק בשתיקה מרה. כי גם כשיש למי, אין מילים לתאר.
ואני רוצה וצריכה לשתוק. אני לא יודעת לצרוח. לא רוצה.
להתחבא.

( את הצו בסוף לא קיבלתי .. שזה בסדר בנתים)
 
אם את מרגישה שאת

צריכה לצרוח, תצרחי. את יכולה להתחיל לנסות כאן. לא בריא, בעיני, לחיות מתפקדת לחלוטין כלפי חוץ אבל מותשת מבפנים. זה פער שיותר מדי קל לגשר עליו עם סימפטומים של הפרעות אכילה או פציעה עצמית. תצרחי?

(רוצה לספר עוד על הצו הראשון? למה הוא כל כך מעסיק אותך?)
 
אני שמחה שאת כותבת כאן

ושמחה שאת מוציאה בטיפול.
יש לך כנראה הרבה מאוד סיבות לכאוב ולהרגיש מתוסכלת.
ואין סיבה שתשארי עם זה לבד.

אני מקווה שעם הזמן והטיפול את גם תרגישי טוב יותר.
מאמינה מאוד בזה שמי שעובדת קשה בטיפול, מרגישה הקלה.
 

someone343

New member
טריגר

לא יודעת מדוע כותבת אולי בעיקר כי לא נמצאו מילים השבוע כלל והשתיקה הייתה בי. מתפקדת,מנסה כמה שיכולה להכאיב אבל לא
באמת באופן פיזי. כי אסור.
גם בעזרתו, כשכל החלק העליון יורד וגם הוא לא לבוש במיוחד וזה מכאיבקצת ואני כמעט פורצת בבכי שלוש פעמים אבל לא, לא יודע אולי גם קצת נהנתי או אולי נהנתי מהסימנים שנשארו אחכ כי זה כמעט כאילו אני עשיתי את זה..[ לא יחסי מין]

ואת הצו קיבלתי אבל לא אכפת כי זה רחוק, ואולי כי אני אמנם לא נאובחנת כמופרעתת אכילה אבל החולי והלהרוס אותי שם, ומדי פעם עומדים על המשמר בנוגע לאוכל,
..... אין מילים.. או כאלה שיתארו רגשות. נאטמתי. לשתוק. לתפקד. טיפול עוד שלושה ימים. להחזיק בקירות.
......
 
למעלה