The Elephant Man
גרם לי לחשוב שקצת חבל שלא ראיתי אותו בגיל צעיר יותר - הילד שהייתי בגיל 16-17 בערך היה עושה הרבה מסרט כמו זה. וזה נכון לגבי דיוויד לינץ' באופן כללי. זה משהו שיכול להשמע קצת כמו ביקורת עליו, אבל אני אומר את זה בעיקר מבחינת היכולת שלי להתחבר רגשית לסרט כזה. אם אני זוכר את עצמי נכון, זה היה יכול להיות בין הסרטים האהובים עליי אז.
גם היום, אם רק היה אפשר, הייתי שמח לשבת לשתות כוס תה עם ג'וזף מריק מתישהו - אהבתי את הבחור. גם מהדרך שהוא הוצג בסרט וגם מקצת קריאה עליו אחר כך.
גם על הסגנון של הסרט אפשר להוסיף כמה מלים. די ישיר בסך הכל. הנגיעה הסוריאליסטית היא פשוט הנוכחות של מריק - הדבר הכי יוצא מן הכלל בסרט הוא בדיוק זה שאי אפשר להכחיש שמבוסס במאה אחוז על המציאות, והמחשבה הזו מוצאת חן בעיניי.
-
ד"א הודעה ראשונה פה. עדיין מנסה להבין את הטעמים של האנשים פה בפורום. לא רואה הרבה חפיפה לשלי בינתיים