[חלומותשל אחרים]

יום קשה.
יושבת מול הטלויזיה כמו כל שנה וצופה בעדויות המצמררות של אחרוני הניצולים.
נזכרת במחנות, בצריפים, בגדרות, בערימות הנעליים הקביים והשיער
מתחלחלת. העיניים מוצפות בדמעות.
כמו כל שנה מוצאת את עצמי שואלת למה. למה נתנו לזה לקרות? למה עד היום בני האדם לא הפיקו את הלקחים הראויים?
למה?
אין תשובות. גם לא יהיו.
באופן בלתי נמנע המחשבה נודדת לקווים אישיים יותר.
אנשים צעירים כמוני נלחמו לחיות בתנאים מחרידים. והיום, בתרבות השפע , כשיש לנו אוכל וגג מעל הראש אני מרשה לעצמי לשחק עם החיים שלי, לשחק עם הגוף שלי.
אני מתביישת בעצמי. כל שנה מחדש.