יום הזיכרון לחללי מערכות צה"ל ולנפגעי

[עוד יבואו ימים]

יום הזיכרון לחללי מערכות צה"ל ולנפגעי

פעולות האיבה.


אתם מוזמנים להדליק נר וירטואלי לזכרם של מי שאתה מכירים, אוהבים, מתגעגעים ושנפלו בשירותם הצבאי או נרצחו בפעולות האיבה.

הזכירו אותם, ספרו עליהם, צרפו שירים, אנקדוטות וכל דבר שיוכל לשמש תזכורת דוממת לחסרונם.

 

[oritheartist]

קצת באיחור...

אח של אימי נהרג כשהיה קצין צעיר, הרבה לפני שנולדתי.
איך זה נוגע למצב הכאב הכרוני שלי, מה הרלוונטיות לכאן?

אני רואה מולי דוגמאות מופת - ואני אומר זאת בלי שום ציניות.
ראשון, הדוד שלא היה לי, הבחור הצעיר שבחר בנתיב קצונה במסלול קרבי בשנים המוקדמות של המדינה - בחירה שבפני עצמה כרוכה בהקרבה - שבעקבותיה שילם את המחיר המוחלט, שילם בחייו.
שניה, אימי, שכנערה צעירה איבדה אח (שהיה החבר הכי טוב שלה), נאלצה להתמודד עם אובדן חדוות חיים של ההורים שלה, עקפה את כל אלה והקימה משפחה ופיתחה קריירה. וחשוב לי לציין שלי, כילד, אין שום זיכרונות טראומטיים או "דפיקויות" בגלל מה שאמא עברה. למיטב חווייתי, היא לא נתנה (כמעט לחלוטין...) לתת לטראומה שלה להשפיע על הילדים. ידענו על המוות של אחיה - אבל זה מעולם לא היה צל כבד ולא סוד אפל.

ולגבי הקשר לכאן, היום. אני לא יכול שלא לשפוט את ההתמודדות שלי עם כאב הגב הכרוני מול מורשת ההקרבה וההתמודדות המשפחתית (ושוב - אני אומר זאת בלי שום ציניות).
מצד אחד, אני בפירוש מרגיש תבוסתני וחלש: כאב גב הביא אותי למצב של התבודדות ופסימיות קשה, כשאימי התרוממה מקטסטרופה הרבה יותר קשה בכוח רצון ובעזרת חברים ומשפחה.
מצד שני, הקורבן שאימי כבר עשתה והעוצמה הנפשית שבה גידלה אותנו, מציב לי מחוייבות כלפיה. למשל, מחשבות אובדניות (שאני משוכנע שעברו בראשו של כל אחד מאיתנו) הן לא באות בכלל בחשבון. לא חשוב כמה אחשוב שחיי הם סבל, לעולם לא אביא עוד שכול לחייה.

אז אין לי מסקנה מהסיטואציה האישית הזו, אבל זה משהו שמלווה אותי.

 

[עוד יבואו ימים]

תודה על גילוי הלב

אתה מאיר כאן כמה פנים של העניין.
זה נכון, שאצל חלק מהאנשים, זה באמת גורם למין התבוננות אחרת,של - אני לא יכול הלרשות לעצמי לחשוב על מוות, כזה בסה"כ כאב גב.
אבל.. מצד שני, אני חושבת שלא משנה מה זה, צריך להשתדל לא להגיע למחשבות אובדניות, כי זה ממילא לא ממש פותר את המצב, אלא פוטר מהחיים. וזה נראה לי קצת חבל.

ולגבי אמא שלך והתבוסתנות, לכאורה שלך - תראה, לחיות שנים עם כאב פיזי, זה לעתים יותר קשה מאשר עם כאב נפשי. בעיקר משום שהוא מתיש מאוד, גם את הגוף וגם את הנפש. וגם כי איש אינו יודע לחוש בו מבחוץ. בד"כ - סוחבים אותו לבד. וזה קצת שונה ממצב של שכול, שבו - הכאב אפילו שהוא נפשי- הוא גלוי וידוע לכול, וכולם נמצאים שם כדי לסייע ולתמוך, ולהסיח את הדעת.

אני לא חושבת שאתה תבוסתני. ואינ לא חושבת שכאב גב לאורך שנים הוא "רק" כאב גב.
אני מסכימה, עם זאת, שהתבודדות ופסימיות הם משהו שבסופו של דבר- רק אתה יכול לשנות אותו. וזה בהחלט תלוי רצון ושאיפה שלך.
זה לא יוכל לקרות בלעדיך.

אני מאחלת לך מאוד להצליח להתגבר על זה.

 

[oritheartist]

תודה!