ספרי לי על זה...
חיבוק גדול, ולי דווקא יש מילים, בניגוד לכל אלה שכתבו לך שאין להם מילים. יש לי הרבה מאוד מילים, הרי עברתי את המחלה המזורגגת הזאת עם שני ההורים שלי וקברתי את שניהם בגללה. זה באמת נורא. חוסר אונים מוחלט. חרדה. תסכול מכך שאי אפשר לעשות שום דבר שיציל, לא משנה כמה שתנסי. תסכול מכך שאי אפשר להקל על הכאב. אצלי זה היה גם ממש חרדה קיומית של להישאר לבד לגמרי בעולם, וזה פחות או יותר מה שקרה. ואולי זה לא יפה להגיד, אבל לפעמים יש מצבים שעדיף שהאדם פשוט יפסיק לסבול, שאחרי שמנסים כל כך להיאבק ורואים שלא מצליחים ומנסים שוב ושוב ושוב עד כמה שזה תלוי בהם, אז די, די כבר לסבול. כבר לא יכולתי לראות את אימא שלי ככה, אחרי שגם אבא שלי מת מזה. ראיתי בגיל כל כך צעיר את הסבל, את העינויים, את המאבק הנואש על כל נשימה. כן, ראיתי הכול, הייתי שם, אימא שלי מתה לי בידיים מהחרא הזה. עצב זו לא מילה מספיק גדולה בשביל לתאר את החידלון, את הטירוף, את הבעתה שנוצרת אצל החולים ואצל בני המשפחות שלהם.
ואני יכולה רק לשמוח בשבילך שאת לא לבד עם זה, שיש לך את מי לשתף, שמישהו מחבק אותך כשקשה לך. לי לא היה דבר כזה, אדם כזה, מעולם.
לא יודעת אם חיבוק יעזור, אבל אני אשלח בכל זאת. גועל נפש של מחלה, הלוואי שהיא תיכחד מהעולם לנצח.