נחמד לי איתה
והיא לא מעיקה (בהתחלה קצת, (התקשרה בזמן שעבדתי), אז זה עדיין היה חמוד, וזה נפסק מעצמו)
גם אני לא מעיק (יאמר לזכותי)
זו לא אהבה מטורפת
זו יכלה להיות אהבה מטורפת. יש את כל התנאים לכך.
כיף לנו מאוד ביחד, נמשכים,
יש על מה לדבר, אני מצחיק אותה, היא חמודה ומתוקה, ולפעמים כשאני מספר לה כל מיני, היא מביטה בי, שקועה במה שאני אומר ואומרת לי, שהיא אוהבת להקשיב לי,
אני אוהב כשאומרים לי את זה, זה גורם לי להרגיש חשוב.
והיא פקחית ומבינה עניין ומתוקה
מאוד.
אבל,
וזה אבל
בה' הידיעה.
זו לא אהבת נעורים.
זו לא אהבה שנסחפים בלי לחשוב (ואני כל הזמן חושב) אין פרפרים ומבט חולמני
וכל הצבעים לא הרבה יותר חדים ובוהקים ואני לא מדלג, במקום ללכת. ולא מלא אנרגיות ולא רק רוצה עוד ועוד ועוד
לא,
זו לא אהבה כזו
כי אני לא נותן לזה להיות כזו
אני,
אם להודות, אני
קצת,
מבוהל.
אני מהרהר לעצמי, (יודע שעברו רק חודשיים) האם זו אם ילדי
הרגש נדחק בכוח הצידה
השכלתנות דומיננטית
הכל תחת זכוכית מגדלת
ואני לא נותן למערכת היחסים הזו לעבור שלב
וכן, זה תלוי רק בי.
לעבור שלב, כלומר לגרום לה (ולי) להתאהב בטירוף לעבור לגור יחד
וליישם את התאוריה של "לגור יחד חצי שנה, שנה"
בכדי לראות שהכל מטקטק ואנחנו מהחומר ממנו נוצרות חתונות
(הכל שכלתני, לא רומנטי, הכל על פי ההגיון ותכנון לטווח ארוך)
יש מחשבות על להשכיר את הדירה שלי ולעבור יחד לדירה מושכרת
ושחלקה בשכירות לא יהיה יותר ממה שהיא משלמת כעת ואולי פחות וכשנרגיש שהכל מטקטק
נעבור אלי (מחשבות) ,
(הכל בתאוריה)
זה מלחיץ אותי
אני עוד צעיר
עוד לא 33
אמורות להיות לי עוד שנתיים +
של חופש
מצד שני
אני עוד עלול לפספס אותה
(ואני חושב שאני מאוהב בה)
אבל הכל נורא שכלתני
כי
אני מבוהל
אם לא היתי מבוהל היתי נטרף איתה באהבה
אני רוצה
אבל אני עוצר את עצמי
מגביל את מס' הפעמים שנשאר לישון איתה
אלה יחסים,
כשהרגל על הברקס.
מה דעתכם?
עזבו
2וחצי בלילה
לא באמת רוצה להתיעץ איתכם על החיים שלי
*נא לא לפרסם את ההודעה בעמוד הראשי*
