יקרה שאת.
אני קוראת אותך, ומוצאת את עצמי מזדהה כל כך עם הקושי והכאב..עם ההרגשה שהנה חלפה לה עוד שנה, ואיפה אני עומדת? עדיין מתמודדת עם אותם הדברים, עדיין לא הגעתי ליעד שהצבתי לעצמי..וההרגשה שהכל היה צריך להיות כבר אחרת, מכאיבה וחונקת כל כך מבפנים. כי באמת כמה אפשר? שוב ושוב ושוב. ופה עדיין. כאילו הכל יימשך כך לנצח, כאילו אין מכאן מוצא, כאילו עדיף היה שהייתי מתייאשת מזמן.
אבל-
האמת היא שצריך לבחון באומץ ובכנות, האם זה שהגופיות עדיין לא עולות, האם זה שבהרגשתך עדיין יש שם בטן איומה, אומר שאת נמצאת בדיוק באותו המקום מלפני שנה? האם יש אפשרות, לרגע להניח למדדים הכל כך חיצוניים הללו (ושכל כך טבעיים לנו), ולהעמיק מבט פנימה לתוכינו? מה קרה בשנה הזו? נכון, גם בה היו התמודדויות וגם בשנה שלפניה, אך האם זה אומר שאני ניצבת בדיוק באותו המקום?
ההתקדמות שלנו בחיים, ובהתמודדויות עם קשיים בפרט, דומה לספירלה..כל שנה היא מעגל, ובמעגל יש נקודות מחזוריות, שבכל שנה מחדש אנו נפגשות עימן. אך העניין הוא שהמפגש המחודש לא אומר שדרכנו במקום, אלא שבנינו עוד קומה בתוכינו, ובמחזוריות החיים וההתמודדות אנו נפגשים שוב באותו הקושי, באותה נקודת הזמן, אך ממקום מעט גבוה יותר..בזכות מה שחלף, בגלל מה שקרה בשנה האחרונה, ובייחוד בזכות מי שאת ומה שחווית, למדת והתמודדת עימו בשנה האחרונה.
יקרה, האם את מסוגלת לנסות בתוך ההרגשה הקשה שכלום לא השתנה, לציין לעצמך נקודות קטנות שבהם חל שינוי? בהרגשה? בקבלה? בהתנהגות? האם בשנה האחרונה שום דבר לא קרה?
אם תרצי לשתף, את מוזמנת..
ובעיניי יותר חשוב מהכל, לנסות לחשוב איך נקדם את עצמנו השנה הזו בעוד קומה אחת..איך אני יכולה לפעול כדי שהשנה הבאה אעמוד באותה נקודת זמן, וארגיש שלמה יותר, מקבלת יותר, מנצחת יותר.
שמרי עליך יקרה.. מגיע לך הרבה טוב!
שולחת לך חיבוק חזק, חזק..
