I got Woody
אתמול ראיתי את הסרט Vicky Cristina Barcelona, סרט בן שנתיים של וודי אלן. אני אקח רק חלק מהעלילה (אם אתם מרגישים שאפשר לקלקל סרט בכך שמדברים על העלילה שלו, עכשיו הזמן להפסיק לקרוא) ואדבר עליו: ויקי וכריסטינה פוגשות צייר סקסי ובטוח בעצמו בברצלונה, מבלות איתו סוף-שבוע, כריסטינה מתאהבת בו ואז עוברת לגור איתו. אחרי שהם גרים ביחד זמן מה, גרושתו של הצייר מצטרפת אליהם לאחר ניסיון התאבדות. הן הצייר והן גרושתו מתארים לכריסטינה את אהבתם כאהבה רומנטית, אבל לא מושלמת; משהו חסר להם. המשהו הזה, מסתבר, הוא כריסטינה: השלושה מתאהבים זה בזה, ובסופו של דבר גם שוכבים זה עם זה: הצייר שוכב עם גרושתו וכריסטינה, וכריסטינה והגרושה הופכות למאהבות גם כן. כאשר כריסטינה מספרת על כך לחברים שלה, אחד מהם, המייצג את העולם השמרני והקבוע, שואל אותה אם היא ביסקסואלית; היא עונה שהיא לא יודעת, אומרת "אני פשוט אני", ומתנגדת לתווית. אולי דוגמה לכך שאין דבר כזה. זה מצא חן בעיניי; חשבתי שזה יפה שבמאי מהקליבר של וודי אלן מראה מערכת יחסים כל כך לא קונבנציונאלית בדרך חיובית. אלא שזה התקלקל די מהר: כריסטינה לא באמת יכלה לחיות בשלישייה עם האמן וגרושתו, ומערכת היחסים הפכה בעצם לרומן קצרצר של קיץ; כמו שכולנו יודעים, מה שאתה מרשה לעצמך לעשות בחופש הגדול בחו"ל זה לא איך שאתה רוצה לחיות את חייך. בסופו של דבר, הדמויות בסרט מסיימות בדיוק בנקודה שבה התחילו את הסרט - הן כריסטינה והן הצייר נשארים לבד. זה הדהים אותי בגלל שלפני כן ראיתי את הסרט Whatever Works אף כי הוא נעשה שנה מאוחר יותר. האמירה של הסרט הזה, שהייתה חזקה למדי, היא שלא משנה איפה אתה מוצא אהבה, אתה צריך להישאר איתה. בסרט יש זוג של גבר מבוגר עם אישה צעירה מאוד ממנו, אישה שחיה בזוגיות עם שני גברים, בעלה לשעבר שמתחיל לצאת עם גבר... קומבינציות רבות. הנחתי שאלן יגיד שאם האהבה הסוערת של האמן וגרושתו זקוקה לכריסטינה כדי לייצב אותה, ויש לה מזל והיא יכולה להיות עם שניהם ולא רק עם האמן, הרי שזה דבר חיובי. בסופו של דבר, אני חושב שב"ויקי כריסטינה", אלן לא יכול להרשות לעצמו לאתגר את הקהל יותר מדי. הצופה אמור להזדהות עם ויקי וכריסטינה, ולא יכול לדמיין לעצמו להיות גם עם גבר וגם עם אישה. ב- Whatever Works הגיבור הוא וודי בעצמו (גבר זקן, שיוצא עם מישהי שיכולה להיות הנכדה שלו, ומתלונן כל הזמן), לכן ההזדהות היא איתו: הוא מסתכל מבחוץ על כל מערכות היחסים יוצאות הדופן, אבל הוא בעצמו נשאר לבד, מרומם מעל הזוגות המוזרים שמקיפים אותו. אני חושב שזו הגישה, כרגע, של רוב העולם שמקיף אותנו: להסתכל בהשתהות על הווריאציות הרבות שקיימות ולא ממש להבין אותן. אני מניח שנדע שיש באמת שינוי חיובי כאשר הסוף של ויקי כריסטינה ברצלונה לא יהיה חוסר הבנה מוחלט באהבה.
אתמול ראיתי את הסרט Vicky Cristina Barcelona, סרט בן שנתיים של וודי אלן. אני אקח רק חלק מהעלילה (אם אתם מרגישים שאפשר לקלקל סרט בכך שמדברים על העלילה שלו, עכשיו הזמן להפסיק לקרוא) ואדבר עליו: ויקי וכריסטינה פוגשות צייר סקסי ובטוח בעצמו בברצלונה, מבלות איתו סוף-שבוע, כריסטינה מתאהבת בו ואז עוברת לגור איתו. אחרי שהם גרים ביחד זמן מה, גרושתו של הצייר מצטרפת אליהם לאחר ניסיון התאבדות. הן הצייר והן גרושתו מתארים לכריסטינה את אהבתם כאהבה רומנטית, אבל לא מושלמת; משהו חסר להם. המשהו הזה, מסתבר, הוא כריסטינה: השלושה מתאהבים זה בזה, ובסופו של דבר גם שוכבים זה עם זה: הצייר שוכב עם גרושתו וכריסטינה, וכריסטינה והגרושה הופכות למאהבות גם כן. כאשר כריסטינה מספרת על כך לחברים שלה, אחד מהם, המייצג את העולם השמרני והקבוע, שואל אותה אם היא ביסקסואלית; היא עונה שהיא לא יודעת, אומרת "אני פשוט אני", ומתנגדת לתווית. אולי דוגמה לכך שאין דבר כזה. זה מצא חן בעיניי; חשבתי שזה יפה שבמאי מהקליבר של וודי אלן מראה מערכת יחסים כל כך לא קונבנציונאלית בדרך חיובית. אלא שזה התקלקל די מהר: כריסטינה לא באמת יכלה לחיות בשלישייה עם האמן וגרושתו, ומערכת היחסים הפכה בעצם לרומן קצרצר של קיץ; כמו שכולנו יודעים, מה שאתה מרשה לעצמך לעשות בחופש הגדול בחו"ל זה לא איך שאתה רוצה לחיות את חייך. בסופו של דבר, הדמויות בסרט מסיימות בדיוק בנקודה שבה התחילו את הסרט - הן כריסטינה והן הצייר נשארים לבד. זה הדהים אותי בגלל שלפני כן ראיתי את הסרט Whatever Works אף כי הוא נעשה שנה מאוחר יותר. האמירה של הסרט הזה, שהייתה חזקה למדי, היא שלא משנה איפה אתה מוצא אהבה, אתה צריך להישאר איתה. בסרט יש זוג של גבר מבוגר עם אישה צעירה מאוד ממנו, אישה שחיה בזוגיות עם שני גברים, בעלה לשעבר שמתחיל לצאת עם גבר... קומבינציות רבות. הנחתי שאלן יגיד שאם האהבה הסוערת של האמן וגרושתו זקוקה לכריסטינה כדי לייצב אותה, ויש לה מזל והיא יכולה להיות עם שניהם ולא רק עם האמן, הרי שזה דבר חיובי. בסופו של דבר, אני חושב שב"ויקי כריסטינה", אלן לא יכול להרשות לעצמו לאתגר את הקהל יותר מדי. הצופה אמור להזדהות עם ויקי וכריסטינה, ולא יכול לדמיין לעצמו להיות גם עם גבר וגם עם אישה. ב- Whatever Works הגיבור הוא וודי בעצמו (גבר זקן, שיוצא עם מישהי שיכולה להיות הנכדה שלו, ומתלונן כל הזמן), לכן ההזדהות היא איתו: הוא מסתכל מבחוץ על כל מערכות היחסים יוצאות הדופן, אבל הוא בעצמו נשאר לבד, מרומם מעל הזוגות המוזרים שמקיפים אותו. אני חושב שזו הגישה, כרגע, של רוב העולם שמקיף אותנו: להסתכל בהשתהות על הווריאציות הרבות שקיימות ולא ממש להבין אותן. אני מניח שנדע שיש באמת שינוי חיובי כאשר הסוף של ויקי כריסטינה ברצלונה לא יהיה חוסר הבנה מוחלט באהבה.