comfortably pink
New member
אני חושב שזה על זאפה בפורום שלך
היה יותר מצחיק.. תביא קישור
היה יותר מצחיק.. תביא קישור
Ho lord I gut blues
- פותח הנושא הניבלונגים
- פורסם בתאריך
ThE RhythM
New member
אם כבר קצפת
אז Crossraods אני לא מפסיק לזמזמם אותי בזמן האחרון!
אז Crossraods אני לא מפסיק לזמזמם אותי בזמן האחרון!
הניבלונגים
New member
אם כבר Crossraods
I went down to the crossroads, fell down on my knees. I went down to the crossroads, fell down on my knees. Asked the Lord above for mercy, "Save me if you please." I went down to the crossroads, tried to flag a ride. I went down to the crossroads, tried to flag a ride. Nobody seemed to know me, everybody passed me by. I'm going down to Rosedale, take my rider by my side. I'm going down to Rosedale, take my rider by my side. You can still barrelhouse, baby, on the riverside. You can run, you can run, tell my friend-boy Willie Brown. You can run, you can run, tell my friend-boy Willie Brown. And I'm standing at the crossroads, believe I'm sinking down 27 בנובמבר 1936 בחור שחור צעיר בשם רוברט ג'ונסון, נכנס לאולפן הקלטות ויוצא עם שיר חדש פרי עטו, השיר קצת מוזר וקוראים לו Crossraods, מותו של אותו בחור צעיר, שנתיים מאוחר מיכן בנסיבות הפכו את השיר והיוצר לדמות מיתולוגית לא פחות מעוף החול או הקוסף גאנדלף. האגדה על ג'ונסון אומרת, שהוא נער צעיר שעבד במטעים במיססיפי וחלם להיות גדול נגני הבלוז, לילה אחת בעקבות קול ששמע הוא לקח את הגיטרה שלו והלך לצומת הדרכים הסמוכה למטע בו עבד, שם פגש באיש שחור גדול (השטן?), שלקח ממנו את הגיטרה, כיוון אותה והחזיר אותה לג'ונסון. שנה לאחר מיכן הפך ג'ונסון לגדול נגני הבלוז, אולם המחיר אותו גבה השטן היה כבד מנשוא, רוברט ויתר על נשמתו לשטן בתמורה ליכולת נגינה אלוהית, סיוטים רדפו אותו במשך שארית חייו (הקצרים), וקצת לפני שהוא פרץ באמת לתודעת הקהל, במופע שאמור היה להתקיים בקרנגי הול, הגיע הבשורה שג'ונסון נפטר, לאחר שהורעל על ידי חברה קנאית במיוחד בבאר, אנשים שהיו במקום, אומרים שראו אותו מתפתל וצועק שהוא מקווה ש"הגואל" שלו יבוא ויקח ממנו את נשמתו, הוא נקבר בתוך ארון פשוט בחלקה לא מסומנת וכך הגיע לסיומה העיסקה שלו עם השטן. מאז זכה השיר Crossraods למספר ביצועים, המפורסם שבהם הוא של קלפטון וה cream, שביצעו את השיר מחדש ב 1967 באלבומם Wheels of Fire, הביצוע של cream היה שונה לגמרי מזה של ג'ונסון, הם לקחו את השיר למקום מוטרף של אימפרוביציות ו raveups שבנוי בעיקר על הוירטואוזיות של קלפטון בגיטרה, ברוס בבאס וביקר על התופים. כשניגן קלפטון את השיר, הוא היה מלך העולם, cream הייתה להקתו השלישית (אחרי היארד בירד והבלוז ברייקרס של ג'ון מאייל), הם היו הסופרגרופ הראשון ורק הביטלס והסטונס יכלו להתחרות איתם בפופלריות באותה התקופה, קלפטון עצמו, למרות שהסיקסטיס הייתה תקופה מעולה לגיטריסטים (ודי אם נזכיר את ג'ימי הנדריקס וג'רי גרי גרסיה לצורך העניין), נחשב בעיני רבים לאלוהי הגיטרה ומי שהלך באותם שנים ברכבת התחתית יכול היה לחשוב בטעות שעל העיר האפורה השטלתה כת דתית של סוגדי קלפטון שכן הקירות היו מלאים בכתובות Clapton Is God. מאז צאת Wheels of Fire קלפטון פרק את cream בשיא הצלחתה, הקים עוד שני להקות ופרק אותן אחרי אלבום אחד, התאהב באישתו של חברו הטוב (פטי בויד אישתו של ג'ורג' הריסון), התמכר להרואין, נעלם לארבע שנים לגמילה קשה, חזר להקליט באמצע שנות השיבעים, זכה להצלחה גדולה, התחתן עם פטי בויד אהובתו ואז כשנראה היה שהכל מסתדר הוא הפך לאלכוהוליסט, בויד התגרשה ממנו והוא שוב נעלם לכמה שנים. הוא חזר בסוף שנות השמונים התחיל להקליט, נולד לו ילד וחייו חזרו למסלולם, בדיוק אז נפל בנו קונור בן השלוש מחלון הבית בו גר אימו ומת, מאז קלפטון ממשיך להופיע ומוציא מידיי פעם אלבומי אולפן ואלבומי הופעה אבל לא מצליח לשחזר את מה שהיה לו בידים פעם. מבצע מפורסם של השיר הוא ג'ימי הנדריקס, הנדריקס, שהעריץ את ג'ונסון (ואת קלפטון), נהג לבצע את השיר בהופעות ולאחר מותו יצאו מספר אלבומי הופעה שלו עם השיר, תולדות חייו של הנדריקס מזכירות במדיוק את אלו של ג'ונסון, גם הוא פרץ למרכז של המוסיקה עם יכולות וירטואוזיות (שהזכירו לרבים את אלו של ג'ונסון), גם הוא נחשב לגדול הנגנים בדורו, אם לא בכלל וגם הוא הלך לעולמו בנסיבות מיסתוריות די דומות לאלו של ג'ונסון. גם לאנרד סינרד חביריו הדרומיים של הולדן, ביצעו את השיר והוא הוקלט באלבום ההופעה One More from the Road, שם מנגן הגיטריסט החדש (והמצויין של הלהקה Steve Gaines פחות משנה מאוחר יותר, המטוס הפרטי של הלהקה מתרסק וגיינס יחד עם אחותו (שהייתה חלק מלהקת הליווי) ורוני ואן זאנט הלכו לעולמם, ושאר חברי הלהקה נפצעו. לשיר היו כמובן עוד מבצעים וחלקם חיו חים טובים וארוכים אבל מי שמתמכר לבלוז ומוכר נשמתו לשטן בצומת זוכה כנראה לחיי נצח כמוסיקאי גדול אבל המחיר אוי המחיר, אולי המחיר זה מה שעושה את הבלוז
I went down to the crossroads, fell down on my knees. I went down to the crossroads, fell down on my knees. Asked the Lord above for mercy, "Save me if you please." I went down to the crossroads, tried to flag a ride. I went down to the crossroads, tried to flag a ride. Nobody seemed to know me, everybody passed me by. I'm going down to Rosedale, take my rider by my side. I'm going down to Rosedale, take my rider by my side. You can still barrelhouse, baby, on the riverside. You can run, you can run, tell my friend-boy Willie Brown. You can run, you can run, tell my friend-boy Willie Brown. And I'm standing at the crossroads, believe I'm sinking down 27 בנובמבר 1936 בחור שחור צעיר בשם רוברט ג'ונסון, נכנס לאולפן הקלטות ויוצא עם שיר חדש פרי עטו, השיר קצת מוזר וקוראים לו Crossraods, מותו של אותו בחור צעיר, שנתיים מאוחר מיכן בנסיבות הפכו את השיר והיוצר לדמות מיתולוגית לא פחות מעוף החול או הקוסף גאנדלף. האגדה על ג'ונסון אומרת, שהוא נער צעיר שעבד במטעים במיססיפי וחלם להיות גדול נגני הבלוז, לילה אחת בעקבות קול ששמע הוא לקח את הגיטרה שלו והלך לצומת הדרכים הסמוכה למטע בו עבד, שם פגש באיש שחור גדול (השטן?), שלקח ממנו את הגיטרה, כיוון אותה והחזיר אותה לג'ונסון. שנה לאחר מיכן הפך ג'ונסון לגדול נגני הבלוז, אולם המחיר אותו גבה השטן היה כבד מנשוא, רוברט ויתר על נשמתו לשטן בתמורה ליכולת נגינה אלוהית, סיוטים רדפו אותו במשך שארית חייו (הקצרים), וקצת לפני שהוא פרץ באמת לתודעת הקהל, במופע שאמור היה להתקיים בקרנגי הול, הגיע הבשורה שג'ונסון נפטר, לאחר שהורעל על ידי חברה קנאית במיוחד בבאר, אנשים שהיו במקום, אומרים שראו אותו מתפתל וצועק שהוא מקווה ש"הגואל" שלו יבוא ויקח ממנו את נשמתו, הוא נקבר בתוך ארון פשוט בחלקה לא מסומנת וכך הגיע לסיומה העיסקה שלו עם השטן. מאז זכה השיר Crossraods למספר ביצועים, המפורסם שבהם הוא של קלפטון וה cream, שביצעו את השיר מחדש ב 1967 באלבומם Wheels of Fire, הביצוע של cream היה שונה לגמרי מזה של ג'ונסון, הם לקחו את השיר למקום מוטרף של אימפרוביציות ו raveups שבנוי בעיקר על הוירטואוזיות של קלפטון בגיטרה, ברוס בבאס וביקר על התופים. כשניגן קלפטון את השיר, הוא היה מלך העולם, cream הייתה להקתו השלישית (אחרי היארד בירד והבלוז ברייקרס של ג'ון מאייל), הם היו הסופרגרופ הראשון ורק הביטלס והסטונס יכלו להתחרות איתם בפופלריות באותה התקופה, קלפטון עצמו, למרות שהסיקסטיס הייתה תקופה מעולה לגיטריסטים (ודי אם נזכיר את ג'ימי הנדריקס וג'רי גרי גרסיה לצורך העניין), נחשב בעיני רבים לאלוהי הגיטרה ומי שהלך באותם שנים ברכבת התחתית יכול היה לחשוב בטעות שעל העיר האפורה השטלתה כת דתית של סוגדי קלפטון שכן הקירות היו מלאים בכתובות Clapton Is God. מאז צאת Wheels of Fire קלפטון פרק את cream בשיא הצלחתה, הקים עוד שני להקות ופרק אותן אחרי אלבום אחד, התאהב באישתו של חברו הטוב (פטי בויד אישתו של ג'ורג' הריסון), התמכר להרואין, נעלם לארבע שנים לגמילה קשה, חזר להקליט באמצע שנות השיבעים, זכה להצלחה גדולה, התחתן עם פטי בויד אהובתו ואז כשנראה היה שהכל מסתדר הוא הפך לאלכוהוליסט, בויד התגרשה ממנו והוא שוב נעלם לכמה שנים. הוא חזר בסוף שנות השמונים התחיל להקליט, נולד לו ילד וחייו חזרו למסלולם, בדיוק אז נפל בנו קונור בן השלוש מחלון הבית בו גר אימו ומת, מאז קלפטון ממשיך להופיע ומוציא מידיי פעם אלבומי אולפן ואלבומי הופעה אבל לא מצליח לשחזר את מה שהיה לו בידים פעם. מבצע מפורסם של השיר הוא ג'ימי הנדריקס, הנדריקס, שהעריץ את ג'ונסון (ואת קלפטון), נהג לבצע את השיר בהופעות ולאחר מותו יצאו מספר אלבומי הופעה שלו עם השיר, תולדות חייו של הנדריקס מזכירות במדיוק את אלו של ג'ונסון, גם הוא פרץ למרכז של המוסיקה עם יכולות וירטואוזיות (שהזכירו לרבים את אלו של ג'ונסון), גם הוא נחשב לגדול הנגנים בדורו, אם לא בכלל וגם הוא הלך לעולמו בנסיבות מיסתוריות די דומות לאלו של ג'ונסון. גם לאנרד סינרד חביריו הדרומיים של הולדן, ביצעו את השיר והוא הוקלט באלבום ההופעה One More from the Road, שם מנגן הגיטריסט החדש (והמצויין של הלהקה Steve Gaines פחות משנה מאוחר יותר, המטוס הפרטי של הלהקה מתרסק וגיינס יחד עם אחותו (שהייתה חלק מלהקת הליווי) ורוני ואן זאנט הלכו לעולמם, ושאר חברי הלהקה נפצעו. לשיר היו כמובן עוד מבצעים וחלקם חיו חים טובים וארוכים אבל מי שמתמכר לבלוז ומוכר נשמתו לשטן בצומת זוכה כנראה לחיי נצח כמוסיקאי גדול אבל המחיר אוי המחיר, אולי המחיר זה מה שעושה את הבלוז
אפרופו קלפטון, בלוז והשנים האחרונות
האלבום From the Cradle מ- 1994 הוא אחד האלבומים הטובים של קלפטון כסולן ועולה, לדעתי, על מרבית אלבומיו משנות השבעים והשמונים (למרות שכבר חלפו להן כמעט עשר שנים מאז יצא - קשה להאמין איך הזמן עובר מהר – אפשר להתייחס אליו כאל אלבום חדש יחסית של קלפטון). אלבום מופלא שמצליח לעשות את הבלתי יאומן – לקחת את אותם בלוזים מוכרים, שחשבנו שאנו יודעים עליהם הכל, ולהכניס בהם אנרגיה ועוצמה, וכל זאת תוך שמירה על הקו המסורתי של הבלוז במובן הכי עמוק של המילה.
האלבום From the Cradle מ- 1994 הוא אחד האלבומים הטובים של קלפטון כסולן ועולה, לדעתי, על מרבית אלבומיו משנות השבעים והשמונים (למרות שכבר חלפו להן כמעט עשר שנים מאז יצא - קשה להאמין איך הזמן עובר מהר – אפשר להתייחס אליו כאל אלבום חדש יחסית של קלפטון). אלבום מופלא שמצליח לעשות את הבלתי יאומן – לקחת את אותם בלוזים מוכרים, שחשבנו שאנו יודעים עליהם הכל, ולהכניס בהם אנרגיה ועוצמה, וכל זאת תוך שמירה על הקו המסורתי של הבלוז במובן הכי עמוק של המילה.
הניבלונגים
New member
בהחלט!
בשנים האחרונות, בערך מאז יצא האוסף crossraods הראשון, קלפטון הפך לבלוזיסט יותר מרוקר, כנראה הוא התנתק מרגשי נחיתות שהיו לו פעם כלפי הענקים של הבלוז ולמרות שהוא לא זוכה לאותה הצלחה לטעמי הוא עושה דברים גדולים כשהוא עושה בלוז, אולי הוא הבין שרוק זה עסק לצעירים ובלוז אפשר לעשות תמיד.
בשנים האחרונות, בערך מאז יצא האוסף crossraods הראשון, קלפטון הפך לבלוזיסט יותר מרוקר, כנראה הוא התנתק מרגשי נחיתות שהיו לו פעם כלפי הענקים של הבלוז ולמרות שהוא לא זוכה לאותה הצלחה לטעמי הוא עושה דברים גדולים כשהוא עושה בלוז, אולי הוא הבין שרוק זה עסק לצעירים ובלוז אפשר לעשות תמיד.
Chocoholic
New member
המלצה - RL Burnside
הרשו לי לנצל את הדיבור הזה על הבלוז שמשתרשר לו ביומיים האחרונים כדי להמליץ על אמן בלוז, מהאחרונים והבודדים שיוצרים בלוז אמיתי ומחוספס. RL Burnside נולד בצפון מיסיסיפי, לא רחוק מממפיס ב 1926. את הבלוז הוא ספג מגיל 0 (איך אפשר שלא, אם עובדים בשדות של מיסיסיפי) אך החל לנגן רק בשנות העשרים לחייו. לתקופה מסוימת הוא עזב לשיקאגו כדי לחפש הכנסה גבוהה יותר. שם למד את הסיגנון החשמלי של שיקאגו ונפגש עם כמה ענקי בלוז כמו Muddy Waters, Howlin' Wolf, John Lee Hooker. אלו השפיעו עליו, בדגש על הוקר והקצב (boogie) שהכניס לבלוז. בשנות החמישים החל ברנסייד להופיע במסבאות באזור מגוריו בצפון מיסיסיפי. בסוף שנות השישים כשהוא כבר עם משפחה וחווה משלו הוא החל גם להקליט עבור חברות מקומיות, אך כעיסוק צדדי. הפריצה הגיעה בתחילת שנות התשעים כשהתחיל להקליט עבור חברת Fat Possum שהפיצה את שמו ברחבי ארה"ב. ברנסייד לא מחדש אך שומר על גחלת שכנראה לא תימשך לזמן רב. לרוב הוא מנגן עם להקה שהם למעשה בני משפחתו. סיגנון ה slide שלו, בתוספת עוד גיטרה ותופים "מגניבים" (לא מצאתי מילה מתאימה יותר) יוצרים אווירה מחשמלת שבקלות יכולה לזרוק את כל מי ששומע את זה 30-40 שנים לאחור, לתוך צריף רעוע שמשמש כבאר לפועלים שחורים קשיי יום... ה samples שמצאתי הם רק כחצי דקה ובאיכות בינונית, אבל זה הכי טוב שאני יכול להציע בינתיים (למעט, כמובן, אתם יודעים... תוכנה מסוימת).
הרשו לי לנצל את הדיבור הזה על הבלוז שמשתרשר לו ביומיים האחרונים כדי להמליץ על אמן בלוז, מהאחרונים והבודדים שיוצרים בלוז אמיתי ומחוספס. RL Burnside נולד בצפון מיסיסיפי, לא רחוק מממפיס ב 1926. את הבלוז הוא ספג מגיל 0 (איך אפשר שלא, אם עובדים בשדות של מיסיסיפי) אך החל לנגן רק בשנות העשרים לחייו. לתקופה מסוימת הוא עזב לשיקאגו כדי לחפש הכנסה גבוהה יותר. שם למד את הסיגנון החשמלי של שיקאגו ונפגש עם כמה ענקי בלוז כמו Muddy Waters, Howlin' Wolf, John Lee Hooker. אלו השפיעו עליו, בדגש על הוקר והקצב (boogie) שהכניס לבלוז. בשנות החמישים החל ברנסייד להופיע במסבאות באזור מגוריו בצפון מיסיסיפי. בסוף שנות השישים כשהוא כבר עם משפחה וחווה משלו הוא החל גם להקליט עבור חברות מקומיות, אך כעיסוק צדדי. הפריצה הגיעה בתחילת שנות התשעים כשהתחיל להקליט עבור חברת Fat Possum שהפיצה את שמו ברחבי ארה"ב. ברנסייד לא מחדש אך שומר על גחלת שכנראה לא תימשך לזמן רב. לרוב הוא מנגן עם להקה שהם למעשה בני משפחתו. סיגנון ה slide שלו, בתוספת עוד גיטרה ותופים "מגניבים" (לא מצאתי מילה מתאימה יותר) יוצרים אווירה מחשמלת שבקלות יכולה לזרוק את כל מי ששומע את זה 30-40 שנים לאחור, לתוך צריף רעוע שמשמש כבאר לפועלים שחורים קשיי יום... ה samples שמצאתי הם רק כחצי דקה ובאיכות בינונית, אבל זה הכי טוב שאני יכול להציע בינתיים (למעט, כמובן, אתם יודעים... תוכנה מסוימת).
Nir of GondoliN
New member
לנגן בלוז בגיטרה זה הדבר הכי כיפי
בעולם. יש כל כך הרבה רגש במנגינה הזו שזה מדהים. למדתי עכשיו לנגן את רד האוס של הנדריקס וזה פשוט הדבר הכי כיף בעולם!
בעולם. יש כל כך הרבה רגש במנגינה הזו שזה מדהים. למדתי עכשיו לנגן את רד האוס של הנדריקס וזה פשוט הדבר הכי כיף בעולם!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.