hey

[Queen Alice]

hey

לפני כשבועים עברתי לקנדה. ערנו לקלגרי שזו עיר קטנה ואני גם רה רחוק מהדאון טאון אז אין לי ממש מה לעשות... גם אין לנו כסף ביזבוזים וכל היום אני תקועה בית מנסה למצוא תעסקה אבל אן כי בטיוי יש רק ערוץ אחד במחשב עד שאני כאן כבר כל החברים יושנים. אני מנסה לראות שהכל בסדר לא מספרת על הבכי והבדידות לא מספרת על הגעגועים ובקשה אל תגידו שזה יעבור כי אנימילא מתחרפנת חברות בבית ספר י במיעוט וגם הן לא קרובות... מצטערת שאני שופכת את זה כאן פשוט כמו שכבר אמרתי אני מנסה להראות שהכל טוב... לאחרונה כמעט כל פניה נראית כמו דרך ללא מוצא בכל יום שעובר זה יותר מתבהר כמה שאת חסרה תני לי סיבה לחבק אותך מלילות לבנים אני בא אלייך תני לי את היד ונברח מכאן הלילות לבנים כשהם בלעדייך את עכשיו ישנה כמו פיה עצובה שגנבו לה את כל הקסמים ואני מרוחק מנותק משותק והלב מתפוצץ לרסיסים תני לי סיבה לחבק אותך... בכל יום שעובר זה יותר מתבהר כמה שאת חסרה

 

[MaGiC sWeEt gIrL]

מתוקה../images/Emo24.gif

אני לא מבינה...את לא אמורה ללכת לבית ספר? שם בטוח תוכלי להכיר חברים חדשים!!! אני די מבינה אותך כי קודם כל גרתי שנתיים בהולנד אבל חזרתי לפני שנה בערך, ובסביבות העוד שלושה חודשים אני עוברת לגור בארצות הברית...דרך אגב, אני בת 13 וחצי. אבל אני לא מבינה, תנסי להתיידד עם החברים בבית ספר ועם הילדים בשכונה שלך...קצת ביטחון עצמי ותיהיה מאושרת!

 

[Queen Alice]

....

לא אמרתי שאין לי פשוט הם לא קרובים וחברי אמת היו לי בישראל כאן עד שאני ימצא כמוהם יקח זמן אם לא נצח.

 

[MaGiC sWeEt gIrL]

אל תדברי ככה!

כמה זמן כבר היית שם? שבועיים? זה כלום! אני אומרת לך מניסיות שכשגרתי בהולנד לקח לי לפחות חצי שנה להתחבר לאנשים, זאת אומרת שלהתקרב ממש ולא סתם ידידים והיה לי ממש ממש ממש עצוב לעזוב אותם. אז נכון, ייקח קצת מזן עד שיהיו לך חברי אמת אבל תאמיני לי שמה שאת עוברת עכשיו זו חוויה שלא לכל אחד יש הזדמנות לחוות אותה, תחשבי על זה ככה. זה לא שאת לא תראי יותר את החברים שלך בארץ אף פעם, זה טוב להתגעגע וזה קשה להיות רחוק אבל זה המצב אז תנסי לחשוב על הצדדים החיוביים, לדוגמא האנגלית שלך!

 

[מכביסטית©]

אם בא לך...

תדברי איתי באימייל ובפרטי.. אני בקנדה חודש וקצת... ואם תראי הודעות שלי מההתחלה תראי שהייתי במצב כמו שלך... וכמו שמישהו רשם לי בפורום, קנדה לא סתם מקום מספר אחד בהגירה אליו... אנשים כאן פתוחים והכל... לא רוצה לפרט יותר מיד בפורום.. אם בא תדברי איתי בפרטי באייסקיו או באימייל.. אבל גם לי בימי ם הראשונים כמה שכולפ ההציגו את עצמם והכל.. חייכתי והלכתי. והייתי נורא עצובה. .ובעיקרון.. לא היה כיף איתי אז חברים לא היו לי... אבל עכשיו... בטח המצברוח עוד ישתנה לי.. אבל אני מקבלת.. הקשר שהיה לי עם החברים בארץ הוא הכי חזק בעולם ואני עדיין שומרת עליו... אבל כאן.. אני כבר הילדה שאני תמיד וצוחקת ומחייכת וכן.. אני לא מתביישת להגיד.. שיש לי יחסית הרבה חברים ושוב אולי לא אותו קשר חזק כמו בארץ.. אבל אני שומרת על קשר איתם ושולחת אי מיילים וגם נוצר מצב שבקנדה בשיעורים או בהפסקות ואפילו בוויקנד אני לא לבד.. וגם הקשרים האמיתיים יבואו! אז ברגע שתשלימי לגמרה עם זה שאת כאן.. רק אז תוכלי להתחיל להנות מהחיים פה. .וזה קשה.. ולכל אחד זה לוקח תקופה אחרת.. אבל אני פה אם את רוצה לדבר.. בתור אחת שעוברת אותו הדבר.. אבל עם קצת קצת יותר ניסיון! -נטע-

 

[A n g e l D u s t]

היי

דבר ראשון ברוכה הבאה לפורום

דבר שני, לוקח זמן להתאקלם, שבועיים זה לא הרבה זמן ולוקח זמן להכיר אנשים ולהתחבר איתם. אני יודעת איך את מרגישה וגם אני הייתי בדיוק כמוך בימים הראשונים שלי פה. זה קשה לנסות כל היום להראות שמחה כשבפנים את בוכה. אבל את יודעת מה? את צריכה לנסות יום אחד לשכוח מהגעגועים ומהבדידות ולהגיד לעצמך שזה לא יעזור לך לבכות כל הזמן כי זה לא ישנה כלום, גם אם תבכי במשך חודשים את בכל זאת תשארי בקנדה. כשתביני את זה תגיעי לבית ספר ותחייכי, תנסי לדבר עם אנשים, גם אם בהתחלה זה יהיה סתם כמה מילים עם מי שיושב לידך תראי שעם הזמן את תכירי אנשים חדשים ולא תרגישי כל כך בודדה. לוקח זמן להתחבר ולהתאקלם, קחי את הזמן ואל תבזבזי אותו על בכי כי זאת יכולה להיות בשבילך תקופה מעולה וחוויה. בהצלחה וכמובן אל תשכחי לבוא לעדכן אותנו