Hey Hey, My My
Rock and Roll Can Never Die
Neil Young & Crazy Horse - 15/03/2013 - Melbourne
וואי וואי... ניל יאנג. מה אגיד ומה אומר. עשיתי הכל בחודשים האחרונים בשביל להנמיך ציפיות. בכל זאת, הילד בן 67, לא צחוק. אמרתי לעצמי ושיננתי בראש שוב ושוב: "תרגיע חביבי, הוא לא יצליח לסחוב יותר משעה וחצי". "תלך לראות אותו, בכל זאת לא כל יום נופל ארוע כזה לידיים שלך", "אז מה עם מירב הסט יהיה רגוע על הילוך שני-שלישי, בכל זאת הסוסים כבר לא כשירים למירוץ". ככה, המוח הוריד בעקביות לעצמי ת'ציפיות. ומדי פעם בשקט בפינה, לחש לי הלב "פאק איט, זה ניל והסוסים בכבודם ובעצמם, הם יקרעו אותך, לא משנה אם הם בני 80, מה שקובע זה האם אתה תעמוד בזה".
אז חזרתי השניה הבייתה. נכנסתי בשקט והתיישבתי מול המחשב. רק הוא דולק. כל השאר חשוך, אחרי שתיים בלילה כאן. כולם ישנים. השאירו לי פתק קצר וברור "תשתדל להיות בשקט". ואני בשקט דג. אבל משהו מוזר מתרחש פה, האוזניים שלי רועשות אש. הכל מצלצל אינסופי באוזניים, רעש אטומי. איו סיכוי לשקט, וזה רק הולך ומתגבר. לא מפסיק. יאנג והסוסים דרסו את מלבורן. יש שם מכתש עכשיו איפה שהיה הקונצרט. ניל יאנג קרע את כולם עם הדיסטורשן שלו, שבטוח יצלצל לי עוד חודש באזניים לפחות. אלוהים איזה כיף.
ניל פתח את ההופעה עם 10 דקות מחשמלות ביותר, Powderfinger. איזו פתיחה. תענוג. סאונד מהמם של הגיטרות, וניל נע על הבמה כאילו הוא בן 19. משם זה המשיך לטחון דיסטורשנים עם 10 דקות נוספות, Love To Burn איזו רצועה יפה ונשכחת. כמה דקות אחר כך כבר היה ברור שאין אחד שיהיה פה מבואס - Walk Like A Giant מתחיל להתנגן וזה נמשך 21 פאקינג דקות שבהן ברור לחלוטין, ניל יאנג בא להראות לכולם שרוק'נ'רול לא יכול למות. לא אם זה תלוי בבחור הקנדי הזה. 6 הדקות האחרונות של ההולך הענק הזה היו, כמו שמרמזת גירסת האלבום, הדים של דיסטורשנים שהולכים ובאים בסגנון לופים איטיים ומפחידים פסיכים לחלוטין. הגירסה באלבום היא, איך נאמר, עדינה.
לאחר מכן בשביל שכולם יחברו את מה שנשאר מהאזניים חזרה לראש היה סט של שירים רגועים, אקוסטיים, שפחות התאימו לי בכללי, אבל אחד מהם הוא אחד השירים האהובים ביותר ונורא שמחתי לקבל אותו - Heart Of Gold. באמת שהתרגשתי כמו ילד קטן, ממש כאילו כולם בהיכל נעלמו והשאירו אותי לבד עם ניל והמפוחית. הרגעים הקסומים האלה, אתם יודעים.
כמה דקות אחר כך, Ramada Inn, הדיסטורשן החשמל והסולואים חוזרים. אני חייב לומר, אופן הנגינה של יאנג על הגיטרה - מהממת. 15 דקות שמעבר לצלילי החשמל, הכל כך מוכרים ואהובים שמזוהים איתו, פשוט כיף להסתכל עליו שהוא קורע את הגיטרה, ופרנק סמפדרו פורט מולו, וככה שניהם נלחמים על הבמה. פשוט מהמם אחרי כל העשורים שעברו איך הם מנגנים לייב כאילו עכשיו בכלל 1969 והם בני עשרים. מכאן זה עובר לנערת הקינמון הנפלאה, ומיד אחריה אני זוכה בלוטו. כן כן.
הצלילים הראשונים עולים לאויר ו-Cortez the Killer נכנס לאולם. איזו חוויה. בסתר, בהיחבא ובעצם גם בגלוי, היה שיר אחד שהכי רציתי ולא הייתי עוזב בלעדיו את האולם. קורטז, קורטז. חלום שהתגשם. לחלוטין. פשוט קילר. אני טסתי לעולם אחר. תודה ניל.
ולמרות שהיה נדמה לי שהכרזתי לפני כולם שהקונצרט יכול לעצור, או לא, אני את שלי קיבלתי, אבל משם זה המשיך הלאה ברצף מחשמל אחד אחרי השני (מצויינים אגב) עד שזה נגמר עם Hey Hey, My My.
לאחריו הם עלו להדרן עם Mr. Soul ואחר כך זה ננעל עם Roll Another Number ואני בספק אם מישהו נשאר עם אזניים בריאות ברדיוס של קילומטר.
שמישהו ינתח ת'סט-ליסט, אני מקווה להתאושש.
תודה לענק מקנדה.
סט-ליסט:
Powderfinger
Love To Burn
Born In Ontario
Walk Like A Giant
Hole In The Sky
Heart Of Gold
Twisted Road
Singer Without A Song
Ramada Inn
Cinnamon Girl
Cortez The Killer
Fuckin' Up
Prisoners Of Rock 'n' Roll
Welfare Mothers
Sedan Delivery
Hey Hey, My My - Into The Black
---
Mr. Soul
Roll Another Number
Rock and Roll Can Never Die
Neil Young & Crazy Horse - 15/03/2013 - Melbourne
וואי וואי... ניל יאנג. מה אגיד ומה אומר. עשיתי הכל בחודשים האחרונים בשביל להנמיך ציפיות. בכל זאת, הילד בן 67, לא צחוק. אמרתי לעצמי ושיננתי בראש שוב ושוב: "תרגיע חביבי, הוא לא יצליח לסחוב יותר משעה וחצי". "תלך לראות אותו, בכל זאת לא כל יום נופל ארוע כזה לידיים שלך", "אז מה עם מירב הסט יהיה רגוע על הילוך שני-שלישי, בכל זאת הסוסים כבר לא כשירים למירוץ". ככה, המוח הוריד בעקביות לעצמי ת'ציפיות. ומדי פעם בשקט בפינה, לחש לי הלב "פאק איט, זה ניל והסוסים בכבודם ובעצמם, הם יקרעו אותך, לא משנה אם הם בני 80, מה שקובע זה האם אתה תעמוד בזה".
אז חזרתי השניה הבייתה. נכנסתי בשקט והתיישבתי מול המחשב. רק הוא דולק. כל השאר חשוך, אחרי שתיים בלילה כאן. כולם ישנים. השאירו לי פתק קצר וברור "תשתדל להיות בשקט". ואני בשקט דג. אבל משהו מוזר מתרחש פה, האוזניים שלי רועשות אש. הכל מצלצל אינסופי באוזניים, רעש אטומי. איו סיכוי לשקט, וזה רק הולך ומתגבר. לא מפסיק. יאנג והסוסים דרסו את מלבורן. יש שם מכתש עכשיו איפה שהיה הקונצרט. ניל יאנג קרע את כולם עם הדיסטורשן שלו, שבטוח יצלצל לי עוד חודש באזניים לפחות. אלוהים איזה כיף.
ניל פתח את ההופעה עם 10 דקות מחשמלות ביותר, Powderfinger. איזו פתיחה. תענוג. סאונד מהמם של הגיטרות, וניל נע על הבמה כאילו הוא בן 19. משם זה המשיך לטחון דיסטורשנים עם 10 דקות נוספות, Love To Burn איזו רצועה יפה ונשכחת. כמה דקות אחר כך כבר היה ברור שאין אחד שיהיה פה מבואס - Walk Like A Giant מתחיל להתנגן וזה נמשך 21 פאקינג דקות שבהן ברור לחלוטין, ניל יאנג בא להראות לכולם שרוק'נ'רול לא יכול למות. לא אם זה תלוי בבחור הקנדי הזה. 6 הדקות האחרונות של ההולך הענק הזה היו, כמו שמרמזת גירסת האלבום, הדים של דיסטורשנים שהולכים ובאים בסגנון לופים איטיים ומפחידים פסיכים לחלוטין. הגירסה באלבום היא, איך נאמר, עדינה.
לאחר מכן בשביל שכולם יחברו את מה שנשאר מהאזניים חזרה לראש היה סט של שירים רגועים, אקוסטיים, שפחות התאימו לי בכללי, אבל אחד מהם הוא אחד השירים האהובים ביותר ונורא שמחתי לקבל אותו - Heart Of Gold. באמת שהתרגשתי כמו ילד קטן, ממש כאילו כולם בהיכל נעלמו והשאירו אותי לבד עם ניל והמפוחית. הרגעים הקסומים האלה, אתם יודעים.
כמה דקות אחר כך, Ramada Inn, הדיסטורשן החשמל והסולואים חוזרים. אני חייב לומר, אופן הנגינה של יאנג על הגיטרה - מהממת. 15 דקות שמעבר לצלילי החשמל, הכל כך מוכרים ואהובים שמזוהים איתו, פשוט כיף להסתכל עליו שהוא קורע את הגיטרה, ופרנק סמפדרו פורט מולו, וככה שניהם נלחמים על הבמה. פשוט מהמם אחרי כל העשורים שעברו איך הם מנגנים לייב כאילו עכשיו בכלל 1969 והם בני עשרים. מכאן זה עובר לנערת הקינמון הנפלאה, ומיד אחריה אני זוכה בלוטו. כן כן.
הצלילים הראשונים עולים לאויר ו-Cortez the Killer נכנס לאולם. איזו חוויה. בסתר, בהיחבא ובעצם גם בגלוי, היה שיר אחד שהכי רציתי ולא הייתי עוזב בלעדיו את האולם. קורטז, קורטז. חלום שהתגשם. לחלוטין. פשוט קילר. אני טסתי לעולם אחר. תודה ניל.
ולמרות שהיה נדמה לי שהכרזתי לפני כולם שהקונצרט יכול לעצור, או לא, אני את שלי קיבלתי, אבל משם זה המשיך הלאה ברצף מחשמל אחד אחרי השני (מצויינים אגב) עד שזה נגמר עם Hey Hey, My My.
לאחריו הם עלו להדרן עם Mr. Soul ואחר כך זה ננעל עם Roll Another Number ואני בספק אם מישהו נשאר עם אזניים בריאות ברדיוס של קילומטר.
שמישהו ינתח ת'סט-ליסט, אני מקווה להתאושש.
תודה לענק מקנדה.
סט-ליסט:
Powderfinger
Love To Burn
Born In Ontario
Walk Like A Giant
Hole In The Sky
Heart Of Gold
Twisted Road
Singer Without A Song
Ramada Inn
Cinnamon Girl
Cortez The Killer
Fuckin' Up
Prisoners Of Rock 'n' Roll
Welfare Mothers
Sedan Delivery
Hey Hey, My My - Into The Black
---
Mr. Soul
Roll Another Number