mr Zebra DS
New member
her and her life with out me
אני שונאת את זה. היא נהנת כול כך בלעדי ואני בוכה כמו ילדה קטנה כרגע. אני צריכה לרדוף אחריה כשאני בצרפת כדי לזכות בשבריר מהקול שלה, ואחרי 10 ניסיונות אני מצליחה לשמוע אותה סוף כול סוף, האבן הזאת ירדה לי מהלב. ובכול זאת היא אומרת שהיא לא יכולה לדבר איתי. ועוד לפני זה, אני מנסה ומנסה שוב להתקשר אחרי כול כך הרבה זמן היא סוף כול סוף עונה ואומרת לי שהיא לא יכולה לדבר כי היא עם חברים שלה בעיר. אחרי יותר משבוע שלא יכולנו לדבר, בשום צורה. כול לילה אני מוצאת את עצמי בוכה, מיללת מכאב. והיא יוצאת ונהנת לה מהחיים. זה לא דבר רע. אבל לכול דבר יש גבול. כשאתה הרחק ממישהו שאתה אוהב אתה בדרך כלל מתגעגע, ולפחות קצת רע לך. היא מצאה לנכון לתאר את השבוע שהיא עברה בלעדי כ"השבוע הטוב ביותר שהיה לי מזה הרבה זמן". אני לא טיפוס שנפגע בקלות או נכנס לסרטים פרנויים. אלא שאיתה זה אחרת אני נפגעת מכול שתיקה, מכול אנחה לא נכונה, כול תזוזה ממני כול דבר. היא יכולה להרוס אותי עם צרור המילים הנכון. ובזמן שאני כה רחוקה ממנה כול מילה לא נכונה הורסת. והיא השתמשה בצרור שלה. – השבוע הטוב ביותר מזה הרבה זמן – אני לא יכולה לדבר אני עם אנשים בעיר – אל תיכנסי לי לסרטים עכשיו. *אנחה* - אני צריכה לנתק עכשיו (למרות שאני התקשרתי) – יופי של צרור. ועוד שללתי את שיחת הטלפון הקודמת. שבה אני מתקשרת 5 פעמים ורק ב5 היא עונה, וצוחקת עם מישהו אחר ולא קשובה למילה שאני אומרת.המילה היחידה שיצאה לעברי ממנה בין הפסקת צחוק קלילה הייתה מה? לפני שניתקתי. אני שונאת אותה על החופשה הזאת. שונאת אותה! ולמרות הכול אני יודעת שאני לא יכולה לחיות בלעדיה. אני יודעת שאני אתרסק אם אני רק אחשוב על לעזוב אותה. למרות כול הקרירות הזאת. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות וכנראה אעשה, ולמזלי הדבר היחיד שיכול להזיז אותה הוא הדבר הטוב הזה שלי, הקרירות המדהימה שלי. ההסתגרות והשתיקה. המילים היבשות והחוסר אהבה שלמדתי להפגין בכזאת צורה טובה. אני אגרום לה לסבול מהתת מודה והמודה שלי. שיתוף הפעולה המנצח שלי. המודה שותק לא אומר את מה שהעצבים שלי צועקים לומר והתת מודה משתלט ומקרר את כול המוח שלי. מחשיך אותו והורס אותו בשקט. אני כנראה בן אדם מאוד נקמן כי מהסבל שלי אני כבר מוציאה את הכאב והרוע שההפרעה הנפשית שלי יצרה בצורה כול טובה. שיבוי מישקל עדין חל בין הרוע לחום ואהבה שבי. ואני הולכת להרוס את כול הבסיסים שהטיפול שלי הקנה לי כדי להרוס את כול המכשולים שלי מחדש. אבל כנראה זאת לא הדרך הטובה ביותר בשבילי לעשות את זה אבל אני בכול זאת אעשה את זה כך, כי זה מה שאני מכירה. מורגן.
אני שונאת את זה. היא נהנת כול כך בלעדי ואני בוכה כמו ילדה קטנה כרגע. אני צריכה לרדוף אחריה כשאני בצרפת כדי לזכות בשבריר מהקול שלה, ואחרי 10 ניסיונות אני מצליחה לשמוע אותה סוף כול סוף, האבן הזאת ירדה לי מהלב. ובכול זאת היא אומרת שהיא לא יכולה לדבר איתי. ועוד לפני זה, אני מנסה ומנסה שוב להתקשר אחרי כול כך הרבה זמן היא סוף כול סוף עונה ואומרת לי שהיא לא יכולה לדבר כי היא עם חברים שלה בעיר. אחרי יותר משבוע שלא יכולנו לדבר, בשום צורה. כול לילה אני מוצאת את עצמי בוכה, מיללת מכאב. והיא יוצאת ונהנת לה מהחיים. זה לא דבר רע. אבל לכול דבר יש גבול. כשאתה הרחק ממישהו שאתה אוהב אתה בדרך כלל מתגעגע, ולפחות קצת רע לך. היא מצאה לנכון לתאר את השבוע שהיא עברה בלעדי כ"השבוע הטוב ביותר שהיה לי מזה הרבה זמן". אני לא טיפוס שנפגע בקלות או נכנס לסרטים פרנויים. אלא שאיתה זה אחרת אני נפגעת מכול שתיקה, מכול אנחה לא נכונה, כול תזוזה ממני כול דבר. היא יכולה להרוס אותי עם צרור המילים הנכון. ובזמן שאני כה רחוקה ממנה כול מילה לא נכונה הורסת. והיא השתמשה בצרור שלה. – השבוע הטוב ביותר מזה הרבה זמן – אני לא יכולה לדבר אני עם אנשים בעיר – אל תיכנסי לי לסרטים עכשיו. *אנחה* - אני צריכה לנתק עכשיו (למרות שאני התקשרתי) – יופי של צרור. ועוד שללתי את שיחת הטלפון הקודמת. שבה אני מתקשרת 5 פעמים ורק ב5 היא עונה, וצוחקת עם מישהו אחר ולא קשובה למילה שאני אומרת.המילה היחידה שיצאה לעברי ממנה בין הפסקת צחוק קלילה הייתה מה? לפני שניתקתי. אני שונאת אותה על החופשה הזאת. שונאת אותה! ולמרות הכול אני יודעת שאני לא יכולה לחיות בלעדיה. אני יודעת שאני אתרסק אם אני רק אחשוב על לעזוב אותה. למרות כול הקרירות הזאת. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות וכנראה אעשה, ולמזלי הדבר היחיד שיכול להזיז אותה הוא הדבר הטוב הזה שלי, הקרירות המדהימה שלי. ההסתגרות והשתיקה. המילים היבשות והחוסר אהבה שלמדתי להפגין בכזאת צורה טובה. אני אגרום לה לסבול מהתת מודה והמודה שלי. שיתוף הפעולה המנצח שלי. המודה שותק לא אומר את מה שהעצבים שלי צועקים לומר והתת מודה משתלט ומקרר את כול המוח שלי. מחשיך אותו והורס אותו בשקט. אני כנראה בן אדם מאוד נקמן כי מהסבל שלי אני כבר מוציאה את הכאב והרוע שההפרעה הנפשית שלי יצרה בצורה כול טובה. שיבוי מישקל עדין חל בין הרוע לחום ואהבה שבי. ואני הולכת להרוס את כול הבסיסים שהטיפול שלי הקנה לי כדי להרוס את כול המכשולים שלי מחדש. אבל כנראה זאת לא הדרך הטובה ביותר בשבילי לעשות את זה אבל אני בכול זאת אעשה את זה כך, כי זה מה שאני מכירה. מורגן.
