זה לא בדיוק אותו הדבר
שיתופי פעולה מהסוג שציינת - דייויד בואי וקווין, U2 וחצי העולם - לא היו מקובלים בשנות השבעים. הדוגמאות שהבאת הם טרנד שנדחף וקודם ע"י חברות התקליטים, החל משנות השמונים. החברות הגיעו למסקנה שכך הם יוכלו לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. מאוחר יותר, זו נהייתה אופציה מועדפת על אמנים מזדקנים, בסוף הקריירה שלהם, שלא יכלו עוד להשען רק על ליבת האוהדים המסורתית שלהם, מבחינה מסחרית - או שרצו להרחיב את קהלם. ברוב המוחלט של המקרים, היוזמה לשיתופי פעולה כאלו היתה של חברת התקליטים - והיא גם זו שבחרה את האמנים עמם ישתף האמן הנדון פעולה. בשנות השבעים, לעומת זאת, שיתופי פעולה נבעו ברוב המקרים מחברות אישית של האמנים, שהזמינו זה את זה להתארח באלבומים. במקרים רבים, אפילו ללא קרדיט. כך, רוי הארפר היה חבר אישי של הפלויד. על פי הסיפור שלו, הוא היה במקרה באולפן - אולי הוזמן, כחבר, להיות נוכח בעת ההקלטות. באותם ימים, כפי שהפלויד מספרים, האולפנים היו פתוחים ונגישים לכל, אנשים באו והלכו כרצונם (וכך, לדבריהם, הגיע גם סיד לאולפן). ככל הנראה, ההחלטה לתת לו לשיר היתה החלטה אימפולסיבית, רגעית, של הפלויד, שסיבותיה כאמור לוטות בערפל. בשלב מאוחר יותר, הם החליטו להשאיר באלבום את ההקלטה הזו.