good save the queen

good save the queen

הרוק הבריטי קווים לדמותו. פתיח מעולם הכדורגל: כולם יודעים שבריטניה היא מולדת הכורגל, ובכל זאת כל אוהב כדורגל מתחיל שאם ברצונו לראות משחק כדורגל טוב באמת עליו להגיע לרחובותיה של בואנוס איירס או לחופים של ריו דה ג'נרו, או בקיצור, למרות שבבריטניה נולד המשחק האלוהי הזה, ברזיל היא ארץ הכדורגל, ולהבדיל, ברוק: הוא אומנם נולד מתוך צלילי הגיטרה המתוקים של הבלוז, אבל הרוק האמיתי הוא בריטי. הסברים למתקים רוק בריטי הוא הדבר האמיתי הסבר להולדן: היחס בין רוק אמרקאי לאחיו מעבר לים הוא כמו היחס בין באגט חם שיצא מתנורו של האופה בפרובנס, לבין גרעיני חיטה, האחד חם טעים נעים למראה והולך מעולה עם כל דבר והשני הוא רוק אמרקאי. חלק ראשון: יש התחלות קלות כאמור סיפורו של הרוק הבריטי מתחיל בארה"ב, עם צ'אק ברי הגדול, אלוויס פרסלי המרטיט, באדי הולי המוכשר ביל היילי וג'רי לואיס המדהים ושאר חבריהם למהפכת הרוק אנד רול של שנות החמישים, המהפכה שלהם הייתה, לפחות כך נראה היה בשנים הראשונות של שנות השישים, אירוע חולף שלא השאיר חותם משמעותי יותר משגעון הטוויסט או ההולה הופ, ששיגעו את ארה"ב באותן שנים, כל המהפכנים הגדולים הללו, מתו, התגיסו לצבא או פשוט נעלמו מהסביבה, הרוק אנד רול האמרקאי, שסומן מלדיתו על ידי הממסד השמרני בארה"ב "כמוסיקת השטן", גווע למות, היו אלו נערים, שאך שנים מועטות קודם לכן, הסתובבו ברחובותיה של לונדון ליברפול וסארי כשהם חמושים בחיתולי בד בלבד, שהצילו את הרוק מתהום הנשיה אליו הובילו אותו האמריקאים. האחריים העיקרים לתחיית הרוק הגדולה של החלק הראשון של שנות השישים היו ארבעה נערים צעירים מליברפול בשם ג'ון פול ג'ורג' ורינגו, או בקיצור the beatles הביטלס כמו בריטים אחרים בני גילם, לא ידעו בכלל שהרוק מת, הם ניזנו מתחנות רדיו ששידרו מאוניות בלב ים ומיבוא אישי של אלבומי בלוז מהמושבות שמעבר לים, כשישבו לנגן את מה ששמעו ברדיו, הם המציאו את הרוק אנד רול מחדש והפעם עם צליל לבן יותר ופחות בלוזי (בד"כ) לצד ארבעת המופלאים פעלו גם בסצינת הרוק הצעירה של אנגליה הסטונס, של ריצ'רדס וג'אגר, היארד בירדס של קלפטון the who של טאושאנד מון ודאלטרי, הלהקות האלו, התחילו להקליט 1962 והציתו מייד את הדמיון של צעירי ברחבי הממלכה השמרנית עם שירי אהבה מתקתקים, בלוזים קורעי לב, וסתם בוגי קיצבי, וכעבור שנה שנתיים הם חצו את האוקיאנוס בשביל לעורר את מולדת הרוק הנרדמת. אלבומים בולטים: 1. 1964 the beatles- A Hard Day´s Night 2 The Shadows- Out of the Shadows 1962 3. The Rolling Stones- The Rolling Stones (England's Newest Hitmakers) 1964 4. The Yardbirds- Five Live Yardbirds 1964 5. The Who- The Who Sings My Generation 1965 רוק פסיכדלי- המודס שולטים בין 1965 ל 1969, נולד בעקבות גל הרוק אנד רול, סוג חדש של בן אדם ברחובות לונדון, היו אלו ה"מודס", או מה שהיינו קוראים היו טיינאג'רייס, המודס של אמצע שנות השישים היו הטיינאיג'רס הראשונים בהיסטוריה, וכמו כל דור של בני גיל ההתבגרות כל הלהקות הגדולות שרו עליהם, My Generation של טאושאנד היה ההימנון הרשמי של המודס באותה תקופה, אבל החל מ 1965 החלו לצוץ להקות שחבריהם היו בעצמם מודס. מה זה מודס?, מודס הם מין סוג של פרחחים, מה שמעניין אותם זה סקס, בגדים יפים ללבוש, לעשות חיים, לרקוד, אה כן ולעשות עוד סקס, איך אמרנו טיינאייג'רס, החברה האלו היו במרוץ למצוא את הדבר המגניב הבא, הם חיו בעולם קליל, מוצף בסמי הזייה משובחים ואלכוהול, ומתוך כל אלו נולד זרם מוסקאלי חדש: הרוק הפסיכדלי, בין מבשרי הצליל החדש היו היארדבירדס והקינקס שהתחילו לפעול קודם, ה small faces, שהיו להקת המודס האולטימטיבית, הזומביס, ההוליס, המוב ו The Hollies. באותם שנים לונדון הייתה בירת המוסיקה העולמית (מעמד שהיא לא נטשה עד שנות השמונים) וניתן לדמות את סצנת הרוק בה לאורגיה המונית בה כל חבורה של ילדים עם גיטרה ומגבר זוכה לתהילת עולם, הגל הענק של להקות מוצלחות שיצאו מבריטניה, הפכו הצלחה במצעדי הפזמונים של האי המובדד, לחותם של איכות בעולם, כך הצליחו גם להקות עם צליל כבד יותר, כמו פינק פלוייד הרציניים, להוציא להיטים גם אם המילים היו חתרניות ולא ברורות והמוסיקה כבדה יותר מכל דבר אחר שנשמע עד אז. גל ההצלחה הענק הזה הוביל גם להקות מבוססות להתנסות בעולם הקלידוסקופי של הפסיכדליה, כך הפכו הסטונס והביטלס מלהקות רוק אנד רול פשוטות ללהקות פסיכדליות נסיוניות, אריק קלפטון הפך את הבלוז שלו לבלוז פסיכדלי עם the cream, ג'ף בק משך את היארדבירדס לכיוונים חדשים והמציא למעשה צליל גיטרה חדש שהפך להיות מזוהה עם הפסיכדליה יותר מכל דבר אחר. אלבומים מומלצים/מיצגים: 1. The Beatles- Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band 2. The Move- Shazam 3. Pink Floyd- The Piper at the Gates of Dawn 4. The Yardbirds- Roger the Engineer 5. The Kinks- The Village Green Preservation Society 6. The Zombies- Odessey & Oracle 7. The Small Faces- Ogden's Nut Gone Flake (למרות שהוא אינו מכיל את להיטם הענק Itchycoo Park) 8. The Pretty Things- The Pretty Things 9. The Animals- Animalism (לא בדיוק פסיכדליה אבל בסקסטיס הכל הלך). 10. Donovan- Mellow Yellow
 
המשך

מבוא למתקדמים, בין שנות השישים לשבעים יש שיאמרו שזה שינוי בסוג הסמים, יש שיאמרו שמהפכה שבועורת בעוצה כזו חייבת לכלות עצמה במהירות גדולה לא פחות בכל אופן בסוף שנות השישים ותחילת השביעים הפיכדליה הטהורה והשמחה כמעט ונעלה ואת מקומה תפסה תקופה של חיפוש עצמי כבד ונרחב, שהוביל בסופו של ללידת הרוק הכבד והרוק המתקדם (הפרוגרסיבי). את תחילת השינוי אפשר היה לראות כבר בעיצמן של השנים הפסיכדליות, עם להקות כמו cream, שהתמקדה בצליל כבד יותר, ג'אמים בילתי נגמרים יכולות ביצוע וירטואוזיות ומילים לא מהעולם הזה, pink floyd שראו במילים עגמומיות צליל כבר ומורכב, חוסר פשר כללי וניסיוניות, חזות הכל. למרבה הפלא דווקא הצד הכבד יותר של הניסיון הפסיכדלי הוא שהיכה שורשים, ובין 69 ל 72 אנחנו עדים לשורה של להקות היוצאות מהאי הבריטי ומגדירות מחדש את המושג רוק, כך המודי בלוז יוצרים את מה שיהיה בעיני רבים אלבום הפרוג הראשון( Days of Future Passed מ 1967) פינק פלוייד יוצאים עם יצרה ארוכה וכבדה כמו Atom Heart Mother ו deep purple מהממים את העולם את העולם עם האלבום השני חסר השם (המכיל יצירה חצי קלאסית- The Bird Has Flown), בשנים האלו התגבש גם הצליל הכבד יותר, אותו התחילה ה cream באלבום Disraeli Gears והמשיכו יוצאי היארדבירדס שהחליפו שמם ללד זפלין עם אלבומם הראשון led zeppelin I, כל אלו יצרו אולי את התקופה המעניינת ביותר בתולדות הרוק העולם, כאשר לראשונה קולות חדשים ובילתי מגובשים מובילים את מצעדי הפזמונים והרוק הולך ומתרחק מהדימוי המקורי (והאמריקאי) שלו כמשהו בסיסי ושורשי שתופס אותך בביצים, לאומנות מורכבת המשתמשת בכל האפשרויות שמאפשרים הכלים החשמליים ומכשרי ההקלטה לאומן, בכדי ליצור מוסיקה. אלבומים מומלצים/מייצגים: 1. Cream- Disraeli Gears 2. Pink Floyd- Atom Heart Mother 3. The Who- Tommy 4. The Moody Blues- Days of Future Passed 5. The Beatles- Abbey Road 6. David Bowie- The Man Who Sold the World 7. Deep Purple- Deep Purple 8. Jeff Beck- Truth 9. Led Zeppelin- Led Zeppelin I 10. Free- Fire and Water הנותנים בפרוג- רוק כבד ורוק פרוגרסיבי צומת הדרכים של סוף שנות השישים ותחילת השיבעים הובילה את עולם המוסיקה לדרך חדשה שהיום נהוג לחלק אותה לשני חלקים: רוק כבד ורוק מתקדם (פרוגרסיבי), בעוד הרוק הכבד השתלב בזרמים אחרים, ונחשב היום לחלק מעולם המאטל המגוון, הרוק המתקדם, שבעיני רבים הוא המהפכה האמיתית ברוק, גווע למות מזה כעשרים שנה, כשרק בשנים האחרונות נראה שהוא זוכה לעדנה כלשהיא דרך האינטרנט. רוק כבד הסבר להולדן: רוק דרומי הוא אולי הדבר האונטנתי אבל רוק כבד הוא הדבר האמיתי. הרעיון הבסיסי העומד מאוחרי הכבד הוא: בוא ניקח גיטריסט גדול שמנגן מהר, זמר שיודע לצעוק, וניתן בראש. מאחר ובשנות השיבעים עסקינן, הלהקות הגדולות של התקופה לא הסתפקו במרשם הבסיסי הזה והוסיפו לו בדרך כלל שורה של מוסיקאים מעולים שהרימו את הרוק הכבד מקקפוניה מוחלטת (כפי שחלק מלהקות המאטל של שנות השמונים עשו) לדרגה מוסיקלית גבוהה, כל זה מבלי שיפסיקו לרגע לתת בראש, הם גם הוסיפו כיד הדמיון הטובה עליהם מילים טפשיות, הנשמעות מחוכמות בשמיעה ראשונה, מה שמעולם לא מנע את ההנאה מהשירים כי ברוק כבד נותנים בראש וכשנותנים בראש זה טוב. נוטים להגיד שהאלבום הראשון של בלק סאבת' הוא אלבום הרוק הכבד הראשון, לדעתי מדובר בשורה של אלבומים, החל מאלבום זה של אוזי והחברה דרך in rock, Fireball ו Machine Head של דיפ פרפל, ארבעת הראשונים של לד זפלין ושל יוריה היפ, שיחד חצבו את דרכם כחלוצי הרוק הכבד. אלבומים מומלצים: 1. Uriah Heep- Uriah Heep 2. Led Zeppelin- Led Zeppelin II 3. Deep Purple- Deep Purple in Rock 4. Uriah Heep- Demons and Wizards 5. Led Zeppelin- Led Zeppelin iv 6. Deep Purple- Made in Japan 7. Bad Company- Bad Company 8. Rainbow- Rainbow Rising 9. Nazareth- Hair of the Dog 10. Thin Lizzy- Fighting רוק מתקדם פרוגרים בדם יגידו שרוק מתקדם הוא המהפיכה האמיתית היחידה בתולדות הרוק, שכן היוצרים של סגנון היו אולי הראשונים לגרור אותו מהבלוז לעבר המוסיקה הלקאסית, אחרים יגידו, שזה פשוט המשך של הרוק הפסיכודלי לכיוונים אחרים, מוסיקאליים יותר וקלים פחות, בכל מקרה כשמסתכלים לאחור ברור שהרוק המתקדם הוא התרומה הייחודית הגדולה של ברטיניה לעולם הרוק, בשום מקום אחר לא יכל להוולד סגנון כה ייחודי ומרשים עם שורשים כאלה עמוקים ויצירות כל כך מורכבות. כאלבום הפרוג הראשון ניתן לציין את In the Court of the Crimson King של קינג קרימזון, נדמה שזה גם אלבום הפרוג היחיד שכל חובבי הג'אנר מסכימים עליו, בתוך הבליל הכבד והסמיך של סוף הסיקסטיס יצאו קינג קרימזון עם יצירה מזוככת ומופלא שסימנה את הדרך עבור עשרות ומאות יוצרים ולהקות שבאו אחריה, השימוש שעשו שם במלטרון, אורך הקטעים והמשקלים המשונים והאקזוטיים, שחררו את עולם הרוק מקבעון מחשבתי שעצר אותו מיום לידתו, בעקבות המפץ הגדול הזה באו גם פינק פלויד, שתמיד חיפשו את הדבר הבא, קאמל, ג'נסיס, ראנסאנס, אמרסון לייק ופאלמר, כשבשלב מסויים גם לד זפלין, קווין ודיוויד בואי מנסים כוחם ביצרה מוסיקאלית הקרובה לפרוג. אלבומים מומלצים: King Crimson- In the Court of the Crimson King Camel- The Snow Goose Emerson, Lake & Palmer- Tarkus Jethro Tull- Minstrel in the Gallery Pink Floyd- Dark Side of the Moon Yes- Fragile Genesis- Selling England by the Pound Gentle Giant- Octopus Renaissance- Scheherazade & Other Stories Mike Oldfield- Tubular Bells מרק סבנטיס לצד הזרמים המרכזיים, היו באנגליה של שנות השביעים עוד יוצרים שיצרו בג'אנרים אחרים ויהיה ממש לא לעניין לא להזכיר אותם, אז הנה מרק הסבנטיס שלי: קודם כל אנשים הגיטרה והבלוז רוק: אריק קלפטון, ג'ף בק, רורי גאלגר, Love Sculpture, שהוכיחו לכל מי שצריך שגם לאנשים לבנים יש את הבלוז. אחריהם, הסינגרסונרייט של בריטניה ובראשם, דונובן וקט סטיבנס, אומנם, סינגרסונגרייט, זה חלק ממסורת הפולק האמריקאית, אבל כמו בבלוז, גם בפולק, כל מה שיכולים באמריקה בבריטניה יכולים יותר. ולבסוף, אלו שנופלים בין הסדקים: ג'ורג' הריסון (ושאר האקס ביטלס) דיוויד בואי, Queen וכל יתר אנשי הגלאם, שהם כמעט פרוג אבל לא בדיוק. אלבומים מומלצים: Love Sculpture- Blues Helping Eric Clapton- Slowhand Rory Gallagher- Irish Tour George Harrison- All Things Must Pass Cat Stevens- Tea for the Tillerman Al Stewart- Year of the Cat Donovan- HMS Donovan David Bowie- The Rise & Fall of Ziggy Stardust Queen- A Night at the Opera The Strawbs- Bursting at the Seams ואז בא האידיוט עם השינים הרקובות והרס את הכל אבל זה כבר סיפור למישהו אחר
 

Wonder goat

New member
../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif אני אישית אהבתי

ביותר שויי ויט אני מביא לך אכשיו "סטנדינג אווושיאון"
 

country joe

New member
פששש...

איזו השקעה! אהבתי!
ובקשר לפסיכדליה - דונובן הוא הראשון בעצם שהקליט שיר פסיכדליה בבריטניה - sunshine superman בדצמבר 65. ולא הזכרת את המחתרת הלונדונית שבעצם ממנה יצא הפרוג. ודווקא את הקטע האמיתי של המודס לא הזכרת - אהבתם לאר נ' בי אמריקאי. |אייקון של ג'ו מנדנד| ומה עם הכתבה לדליה?
 
|איקון של הניבלונגים מתבייש|

יש לי עכשיו מדד חדש לדעת כשכתבי יותר מידיי, כאשר אתה מנסה לשלוח הודעה ומקבל תגובה "לא ניתן לשלוח הודעות מעל 6500 תווים נא..." ואז אתה חותך לחצי שולח ומקבל שוב את אותה הודעה, בקיצור, כמה דברים כמו המחתרת הלונדונית שהייתה אמורה להיות מוזכרת אחרי המשפט על פינק פלוייד בסיקסטיס, יצאו החוצה, בקשר לשיר הפסיכדלי הראשון, אני לא כ"כ מסכים שיש דבר כזה, אם יש יכול להיות ש sunshine superman הוא אכן זה שזוכה בכבוד, אבל לדעתי כמו כל דבר אחר מדובר בתהליך ולא מהפכה שהתחילה במקום אחד מוגדר. בקשר לכתבה על דליה שלחתי לך מסר
 

noosh

New member
מעולהההה!!! ../images/Emo45.gif

סקירה נפלאה ומרתקת!! נהניתי לקרוא! אתם ממש מתים להתחיל את הטורניר כבר, אה? אבל בחיית, חכו ליולי! מרגע לרגע ההתלבטות שלי בין שני הצדדים נעשת קשה יותר... אני בחיים לא אצליח להחליט! אני מחכה לתגובה של הולדן, זה צריך להיות משעשע
 

John LennonS

New member
כדורגל אנגלי הכי טוב, ולעיקר…

כדורגל אנגלי הכי טוב, ולעיקר… קודם כל אני חייב לאמר לך שלדעתי אתה טועה וכדורגל בריזאלי עם כל הכבוד לו, ובאמת כבודו במקומו מונח, הוא לא יותר טוב מאנגלי, גרמני, צרפתי ותמשיך לעשות סבב באירופה אם בא לך ותראה שיש טוב יותר מברזיאלי שהוא די משעשע ולא מקצועי כל כך לטעמי… עכשיו לעיניין שבגינו אני באמת עונה, אני בטוח שרוק בריטי הוא טוב יותר והוא באמת הג'אבטה לעומת לחם לבן אחיד שמייצרת אמריקה אם אתה רוצה להשוות את זה ככה… אבל אני חושב שאתה עושה עוול עם אמריקה כשאתה אומר את הדברים האלו בצורה כל כך גורפת כי לאמריקה היו יותר מידי להקות ומעט מידי אלבומים כמו שהיו לאנגליה אבל היא יצרנית להקות ה-One hit wonder” הגדולה ביותר אם אינני טועה. וזו הבעיה שלא דיברת עליה. עזוב אותך מבילי היילי והקומטס, ומאלביס, ששר עד שנות ה 70 עד שההיפים העיפו לו סטירת לחי מצלצלת כדי שילך כבר לעזאזל הביתה (אני לא מת על אלביס...רואים עליי?) שאמריקה לא ייצרה להקות אלא להיטים, הבנת אותי? אמריקה ידעה לעשות רוק'נרול אבל לא ידעה להוציא את הג'אבטה אלא רק לחם אחיד, להקות מזדמנות, ופה ושם להקות שנשארו איתנו עד היום הזה! ושאלה חשובה מאוד: איפה אני יכול להשיג את האלבום של The Zombies - Odessey & Oracle, אני מחפש אלבום שלהם די הרבה זמן כבר...?
 
הזומביז

אני קניתי את הדיסק בקצת אחרת בת"א לא מזמן אני מניח שעדיין יש להם אותו. עבקשר לכדורגל, כמו במוסיקה אני מתיחס בעיקר לשנות השישים והשביעים ועדיין גם היום אם אתה רוצה לראות כדורגל טבעי, ויפה לך לחופי ריו וסלבדור בהיאה, שם תראה דברים שלא תראה בחים בגודיסון פארק, הייבורי, וומבלי, או אפילו בהיכל הקודש של הכדורגל: אנפילד. לעיניננו, כתבתי את המאמר תוך האזנה לאוסף ענק בן שעתיים, שעשיתי מתוך דיסקים שיש לי, של רוק אמרקאי, אני מקווה שזה מסביר מה אני חושב עליו באמת.
 

John LennonS

New member
חסר לי משהו בתגובה שלך

אני חושב שכדי לאמר שיש משהו טוב צריך להשוות אותו לדבר אחר שקיים והוא דומה לו באיזה שהם מובנים (למשל לחמים, כמו ששנינו מסכימים:)), והיללת את הרוק בריטי שם כל כך הרבה לא בפני עצמו אלא על חשבונו של הרוק האמריקאי, ולדעתי זה לא הגון, כי נכתבו שם דברים חלקיים לטעמי, שלא מתייחסים לגמרי לרוק האמריקאי כמו שצריך, התעלמות כמעט מוחלטת משנות ה60 ו70 באמריקה.
 
זה היה בכוונה

קודם כל בשביל להגיד שמשהו הוא טוב לא צריך להשוות אותו לדבר אחר, דבר יכול להיות טוב גם בפני עצמו, חוץ מזה, ההתיחסות היחידות לרוק האמרקאי נעשו בבדיחות לא ברצינות.
 

John LennonS

New member
הרי מהות ההודעה היא השוואתית...

לא כן? כל פה סובב על השוואה...גם הפרויקט. בכל אופןאני הבנתי שההתיחסות היתה לא רצינית ובגלל זה אני פניתי אלייך והפנתי את תשומת ליבך. הביקורת\מאמר טובה מאוד ונהנתי בעקיר מהחלק הראשון (בחלק השני שמדבר על רוק כבד ופרוג ופרוגרסיבי קצת היה לי קשה לקרוא כי זה לא בדיוק כוס התה שלי), אך אל תתן לזה להטעות אותך, אני חושב שיש מקום להוסיף את מה שהקוראים לא קראו ביקורת הזו לגבי הרוק האמריקאי שיש לו חלק נכבד ברוק הבריטי לדעתי, בין אם מדובר על זה שהרוק התחיל בארהב ובין אם מדובר בשוק קונים, שהוא די נכבד, אני מניח, ובין אם מדובר על תקופות זהות לארצות שהיו במירוץ אחרי הלהיט הבא והאלבום הבא והתחרו אחת נגד השניה, כי אחרי הכל זו הייתה לדעתי מעיין חממה אחת גדולה, שאנחנו יכולים לראות מאפיינים בריטים ואמריקאים משתלבים אחד בשני, אך עדיין שומרים על של עצמם, כמעיין תו זיהוי.
 
יש מאמר של הולדן על הרוק האמרקאי

זה לא היה מאמר על הרוק העולמי. וברור מאליו שיש קשר הדוק בין בריטניה לארה"ב
 

John LennonS

New member
הייתי ממשיך להגיב, אבל

יש לי תחושה שאני לא אקבל א התגובה שאני מחפש. איך שלא יהיה היה מאמר\ביקורת טובה ונהנתי לקרוא אותה :) מקווה שזה לא האחרונה שלך |אייקון של שחר מקווה|
 

hells bells

New member
עכשיו אני מבין לאן נעלמת לנו ניבלו'

היה כדאי. אחלה דבר שבעולם.
 

LadyG

New member
הניב' ירד למחתרת

וחזר עם אוצרות. ידעתי שיהיה משתלם לחכות.
 

hells bells

New member
הקרב בין ג'ק ל-סאם מתגמד לעומת

מלחמת הענקים ניבלו' ורסוס בשדה. אני מציע לכל מי שחייו חשובים לו,שבו בצד הם לא יקחו שבויים. חם חם חם.......
 

GeForce 5

New member
...Let The Show Begin

יפה בוס, הבאת תגובה ראויה
, למרות שלא ישנה מה תכתוב על הבלוז/רוקנ'רול... הוא תמיד יהיה ההתחלה ו...בניגוד למה שרשמת הוא לא מת ולא ימות בקרוב... רק משהו קטן, לכל מי שחושב שאנו בפתחה של מלחמה.... מבחינתי, ואני חושב שגם מבחינת אחרים כאן, אין לראות בטורניר המתעתד לבוא מלחמה או השוואה בלבד, אני רואה בכך הזדמנות מצויינת ליהנות משני העולמות, לראות את ההבדלים, לשמוע את הדמיון, להכיר את המקורות והכי חשוב - להכיר אמנים חדשים (ישנים) שטרם הספנו לשמוע, תהיו בטוחים שיש עוד הרבה... טוב, ראיתי למעלה תגובה של הולדן, אני רץ לקרוא...
 
the show must go on

אני מעולם כתבתי ולא אכתוב שהבלוז מת, הרוק אנד רול של סוף שנות החמישים עמד למות כעבור כמה שנים, ואכן היה מת לולא להקות הפלישה הבריטית
 

Jam Head

New member
Long Live the queen !

אחלה של מאמר , הרוק הבריטי הולך לקחת פה לפי דעתי :) איך אפשר להשוות את הפלויד , החיפושיות , זפלין וכל החברה לדילן ונערי החוף ?!?!?
 
למעלה