Good Careme
האמת היא שכמעט שלא הגענו לקארם. קודם כל, הם לא שומרים מקום ופחדנו לקחת את הסיכון בשישי בבוהריים, וחוץ מזה, קצת מתחיל להימאס לי מכל הסופר-פוזה- התל- אביבית- המגניבה- והאוהבת- את- עצמה, ואחרי חוויות השבוע הכרזתי שאני עוברת לארח אנשים אצלי במרפסת במקום לצאת. ברצינות.
אבל בסוף, אחרי התלבטויות והגיגים רדודים על מהות ארוחת הבוקר (זה הכי עמוק שאפשר היה להוציא ממני לפני הקפה), ובייחוד אחרי שראינו את תמונות העוגות המפתות, שמנו נפשנו בכפנו (בעצם, אולי ברונו שם, אני הייתי עייפה מדי לזה), ויצאנו, סקפטים מתמיד, לרחוב מעבר יבוק מספר חמש.
מייד כשהוא אסף אותי, עירני באופן חשוד, התחלנו לתכנן תוכנית ב' (סגרנו בסוף על "המרפסת של שירונת"). כשהגענו למקום ולא מצאנו חנייה, היה נראה שהיא עוד שנייה עומדת לצאת לפועל. בסוף, החלטה חכמה אחת של ברונו גרמה לנו לחנות במהירות, ולא רחוק מהפטיסרי.
כשהגענו לקארם, היו כמה שולחנות פנויים בחוץ, ואחד בפנים. החלטה חכמה שנייה של ברונו הייתה לשבת בפנים. אני לא יכולתי עדיין לעבד מידע בכוחות עצמי, caffeine addicted, אתם יודעים.
ולגבי המקום עצמו, לא מדובר ב"וואו". לא במשהו פנסי, לא במשהו מרשים במיוחד, בדיוק להיפך: פטיסרי שכונתי, כמו שפטיסרי שכונתי צריך להיות. כמה שולחנות בחוץ, שני שולחנות בפנים, תושבי השכונה יושבים, שותים קפה, קוראים עיתון, בודדים, זוגות, חבורות, שתי מלצריות מחוייכות להפליא, הכל היה נעים ורגוע, והרגשתי איך גם החיוך שלי מתרחב מידית.
קודש הקודשים של המקום הוא כנראה הויטרינה העצומה ומלאת העוגות האישיות והאקליירים למיניהם, כולם נראו מפתים ומזמינים. ישבנו ממש מול הויטרינה, אבל ברונו, פולני טוב, התעקש שאני לא יכולה להמיר את ארוחת הבוקר שלי באקליירים, כי הם הקינוח.
שזה לא נורא, כי גם התפריט היה ממש מעניין: כריך דלורית בטחינה? באגט עמוס בירקות בגריל? ארוחות בוקר מעניינות? אין מה לומר, המקום הזה מכין אוכל לא שיגרתי.
האמת היא שהכי רציתי את ה"קרואסון קארם", אבל הוא הכיל מלפפונים, שנואי נפשי, וביצה קשה, שגם ממנה אני מעדיפה להימנע. כשהמלצרית הגיעה וברונו הזמין את הקרואסון המדובר, העזתי לשאול אם גם אני יכולה לקבל את הקרואסון קארם, רק בלי מלפפונים וביצה קשה. המלצרית לא היססה לרגע להענות לבקשה, אז כבר תהיתי בקול אם זה יהיה בסדר, ורק אם זה יהיה בסדר, להוסיף עגבניה במקום? "בטח" ענתה המלצרית בחיוך, ואני עוד יותר התאהבתי במקום, שלא עושה דאווינים וסיפורים מבקשה, בואו נודה, קלה לביצוע אבל קצת חצופה.
שנינו הזמנו גם קפה קר, וכשהוא הגיע- מחוזק, לבקשתי- המוח שלי התחיל קצת להתעורר. וטוב שכך, כי הייתי עירנית לגמרי כשהמנות הגיעו (זה לקח להן זמן מה- שלא הרגיש כמו עיכוב אלא כמו חלק מהרוגע של המקום). הקרואסון שלי, שהכיל גבינת שמנת, סלמון מעושן, עגבנייה ושמיר, היה טעים, טעים, טעים!!! זה ה"מקורי", של ברונו, עם גבינת שמנת, סלמון מעושן, מלפפונים, ביצה קשה ושמיר, גם נאכל בהנאה. לרגעים אחדים, שנינו הפקנו רק קולות של שמחה. איזה כייף.
מה שכן, שנינו הסכמנו שהיה עדיף להגיש עם הקרואסון איזה משהו שמנוני פחות בצד: סלט קטן או ירקות חתוכים היו עושים את העבודה מצויין.
ובעודנו בביסים האחרונים של הקרואסון, כל תחזיות מזג האוויר התממשו, והתחיל לרדת גשם. תודות לבחירה המדוברת של ברונו, ישבנו בפנים, צמוד לחלון, וכל שנותר לנו הוא לראות איך אנשים שיושבים בחוץ נכנסים פנימה במהירות, או מתיישבים בחוץ בשולחנות שמתחת לסככה, או פותחים מטרייה בנון שלאנט מרשים וממשיכים לשתות קפה. ואיך המלצריות המקסימות ממשיכות לחייך לכל עבר בזמן שהן מעבירות את פורס הלחם ושלל מגשים למטבח, בכדי להכניס לחלל המסעדה הקטן עוד שולחנות ולהושיב עוד אנשים בפנים.
עשר דקות אחר כך, אלו שנרטבו קיבלו קינוחים על חשבון המקום, בזמן שאחת המלצריות החייכניות עברה עם מגש עם חצאי פרוסות עוגה בחושה וחילקה לכולם "לכבוד הגשם". זו לכאורה מחווה קטנה, אבל חמודה, מפנקת, מרגיעה את הרוחות שסערו בגלל הגשם הפתאומי, ופשוט כייפית.
ואני? כל שנה מחדש זה קורה לי: הגשם הראשון מזכיר לי את Kathy's song של סיימון וגרפינקל. באווירה הכללית של פטיסרי צפוף, חמים ונעים, אוכל טעים, חבר קרוב ובהייה בגשם שהתחזק לו בחוץ, זה היה שיר מתאים הפעם. כל כך מתאים.
והגשם עוד ירד כשנשלחתי (ברונו, אתה אציל נפש) לויטרינה לבחור לנו שני קינוחים. נבחר אקלייר פטל ומעין "בומב" קטן של מוס וניל ושוקולד לבן ממולא במוס קרמל, שהמלצרית כינתה בחיבה "כיפת הזהב". בצער רב השארתי מאחור מוס קפה ומוס שוקולד שנראו מושלמים ומושחתים.
שני הקינוחים לא איכזבו. האקלייר פטל היה ממש ממש טעים, והיה ממולא גם בתוך הבצק במעין מילוי "פטל-י" חזק ומרוכז. כיפת הזהב הייתה, אם לצטט את ברונו "די מושלמת": כמה שכבות מפתיעות של טעמים מתוקים, חזקים ומרוכזים: וניל, קרמל, שוקולד לבן, בכולם הורגש שמישהו השקיע בקינוח הזה את חומרי הגלם הטובים ביותר, וגם- ולו כי הגשם הראשון הופך אותי לשמאלצית- הרבה אהבה.
קשה לי לתאר את התחושה של לשבת שם, יום שישי בצהריים אחרי שבוע עמוס, לאכול קינוח מושקע, לשתות קפה חם, ולראות את מטחי הגשם מכים במדרכות שממול. אמרתי לברונו שללא השלט "גדעון קוסמטיקה" מעברו השני של הכביש, הייתי חושדת שנחתתי בפריז.
וגם כשסיימנו לאכול את הקינוחים, המשכנו לבהות בגשם שבחוץ ובהתרחשויות השקטות והנעימות שבפנים ללא הפרעה. אף אחד לא גירש אותנו, או עשה לנו פרצופים, או הטיח אל שולחננו קיסמי שיניים ברעש גדול.
כשהגשם נחלש, הזמנו חשבון. יחד עם עוד חלה לקחת, וההפוך הגדול ששתיתי עם הקינוחים, הגענו ל-171 שקלים. כל קרואסון ושתייה עלו 42 שקלים, עם חיוב של תוספת חמישה שקלים כ"א עבור אייס קפה (האם לא יכלו לרשום את ההפוך ששתיתי אחר כך כחלק מארוחת הבוקר במקום? לא ברור). אקלייר פטל- 22 ₪. כיפת הזהב- 26 ₪, הפוך גדול- 14, וחלה לקחת- 15 ₪. וסך הכל, 171 שקלים שהרגישו לי מוצדקים לחלוטין. בדרך חזרה, ברחובות שלווים ורטובים של אחרי גשם ראשון, כבר תכננו מה נאכל שם בפעם הבאה. וזה, לדעתי, כבר מספר את כל הסיפור.
האמת היא שכמעט שלא הגענו לקארם. קודם כל, הם לא שומרים מקום ופחדנו לקחת את הסיכון בשישי בבוהריים, וחוץ מזה, קצת מתחיל להימאס לי מכל הסופר-פוזה- התל- אביבית- המגניבה- והאוהבת- את- עצמה, ואחרי חוויות השבוע הכרזתי שאני עוברת לארח אנשים אצלי במרפסת במקום לצאת. ברצינות.
אבל בסוף, אחרי התלבטויות והגיגים רדודים על מהות ארוחת הבוקר (זה הכי עמוק שאפשר היה להוציא ממני לפני הקפה), ובייחוד אחרי שראינו את תמונות העוגות המפתות, שמנו נפשנו בכפנו (בעצם, אולי ברונו שם, אני הייתי עייפה מדי לזה), ויצאנו, סקפטים מתמיד, לרחוב מעבר יבוק מספר חמש.
מייד כשהוא אסף אותי, עירני באופן חשוד, התחלנו לתכנן תוכנית ב' (סגרנו בסוף על "המרפסת של שירונת"). כשהגענו למקום ולא מצאנו חנייה, היה נראה שהיא עוד שנייה עומדת לצאת לפועל. בסוף, החלטה חכמה אחת של ברונו גרמה לנו לחנות במהירות, ולא רחוק מהפטיסרי.
כשהגענו לקארם, היו כמה שולחנות פנויים בחוץ, ואחד בפנים. החלטה חכמה שנייה של ברונו הייתה לשבת בפנים. אני לא יכולתי עדיין לעבד מידע בכוחות עצמי, caffeine addicted, אתם יודעים.
ולגבי המקום עצמו, לא מדובר ב"וואו". לא במשהו פנסי, לא במשהו מרשים במיוחד, בדיוק להיפך: פטיסרי שכונתי, כמו שפטיסרי שכונתי צריך להיות. כמה שולחנות בחוץ, שני שולחנות בפנים, תושבי השכונה יושבים, שותים קפה, קוראים עיתון, בודדים, זוגות, חבורות, שתי מלצריות מחוייכות להפליא, הכל היה נעים ורגוע, והרגשתי איך גם החיוך שלי מתרחב מידית.
קודש הקודשים של המקום הוא כנראה הויטרינה העצומה ומלאת העוגות האישיות והאקליירים למיניהם, כולם נראו מפתים ומזמינים. ישבנו ממש מול הויטרינה, אבל ברונו, פולני טוב, התעקש שאני לא יכולה להמיר את ארוחת הבוקר שלי באקליירים, כי הם הקינוח.
שזה לא נורא, כי גם התפריט היה ממש מעניין: כריך דלורית בטחינה? באגט עמוס בירקות בגריל? ארוחות בוקר מעניינות? אין מה לומר, המקום הזה מכין אוכל לא שיגרתי.
האמת היא שהכי רציתי את ה"קרואסון קארם", אבל הוא הכיל מלפפונים, שנואי נפשי, וביצה קשה, שגם ממנה אני מעדיפה להימנע. כשהמלצרית הגיעה וברונו הזמין את הקרואסון המדובר, העזתי לשאול אם גם אני יכולה לקבל את הקרואסון קארם, רק בלי מלפפונים וביצה קשה. המלצרית לא היססה לרגע להענות לבקשה, אז כבר תהיתי בקול אם זה יהיה בסדר, ורק אם זה יהיה בסדר, להוסיף עגבניה במקום? "בטח" ענתה המלצרית בחיוך, ואני עוד יותר התאהבתי במקום, שלא עושה דאווינים וסיפורים מבקשה, בואו נודה, קלה לביצוע אבל קצת חצופה.
שנינו הזמנו גם קפה קר, וכשהוא הגיע- מחוזק, לבקשתי- המוח שלי התחיל קצת להתעורר. וטוב שכך, כי הייתי עירנית לגמרי כשהמנות הגיעו (זה לקח להן זמן מה- שלא הרגיש כמו עיכוב אלא כמו חלק מהרוגע של המקום). הקרואסון שלי, שהכיל גבינת שמנת, סלמון מעושן, עגבנייה ושמיר, היה טעים, טעים, טעים!!! זה ה"מקורי", של ברונו, עם גבינת שמנת, סלמון מעושן, מלפפונים, ביצה קשה ושמיר, גם נאכל בהנאה. לרגעים אחדים, שנינו הפקנו רק קולות של שמחה. איזה כייף.
מה שכן, שנינו הסכמנו שהיה עדיף להגיש עם הקרואסון איזה משהו שמנוני פחות בצד: סלט קטן או ירקות חתוכים היו עושים את העבודה מצויין.
ובעודנו בביסים האחרונים של הקרואסון, כל תחזיות מזג האוויר התממשו, והתחיל לרדת גשם. תודות לבחירה המדוברת של ברונו, ישבנו בפנים, צמוד לחלון, וכל שנותר לנו הוא לראות איך אנשים שיושבים בחוץ נכנסים פנימה במהירות, או מתיישבים בחוץ בשולחנות שמתחת לסככה, או פותחים מטרייה בנון שלאנט מרשים וממשיכים לשתות קפה. ואיך המלצריות המקסימות ממשיכות לחייך לכל עבר בזמן שהן מעבירות את פורס הלחם ושלל מגשים למטבח, בכדי להכניס לחלל המסעדה הקטן עוד שולחנות ולהושיב עוד אנשים בפנים.
עשר דקות אחר כך, אלו שנרטבו קיבלו קינוחים על חשבון המקום, בזמן שאחת המלצריות החייכניות עברה עם מגש עם חצאי פרוסות עוגה בחושה וחילקה לכולם "לכבוד הגשם". זו לכאורה מחווה קטנה, אבל חמודה, מפנקת, מרגיעה את הרוחות שסערו בגלל הגשם הפתאומי, ופשוט כייפית.
ואני? כל שנה מחדש זה קורה לי: הגשם הראשון מזכיר לי את Kathy's song של סיימון וגרפינקל. באווירה הכללית של פטיסרי צפוף, חמים ונעים, אוכל טעים, חבר קרוב ובהייה בגשם שהתחזק לו בחוץ, זה היה שיר מתאים הפעם. כל כך מתאים.
והגשם עוד ירד כשנשלחתי (ברונו, אתה אציל נפש) לויטרינה לבחור לנו שני קינוחים. נבחר אקלייר פטל ומעין "בומב" קטן של מוס וניל ושוקולד לבן ממולא במוס קרמל, שהמלצרית כינתה בחיבה "כיפת הזהב". בצער רב השארתי מאחור מוס קפה ומוס שוקולד שנראו מושלמים ומושחתים.
שני הקינוחים לא איכזבו. האקלייר פטל היה ממש ממש טעים, והיה ממולא גם בתוך הבצק במעין מילוי "פטל-י" חזק ומרוכז. כיפת הזהב הייתה, אם לצטט את ברונו "די מושלמת": כמה שכבות מפתיעות של טעמים מתוקים, חזקים ומרוכזים: וניל, קרמל, שוקולד לבן, בכולם הורגש שמישהו השקיע בקינוח הזה את חומרי הגלם הטובים ביותר, וגם- ולו כי הגשם הראשון הופך אותי לשמאלצית- הרבה אהבה.
קשה לי לתאר את התחושה של לשבת שם, יום שישי בצהריים אחרי שבוע עמוס, לאכול קינוח מושקע, לשתות קפה חם, ולראות את מטחי הגשם מכים במדרכות שממול. אמרתי לברונו שללא השלט "גדעון קוסמטיקה" מעברו השני של הכביש, הייתי חושדת שנחתתי בפריז.
וגם כשסיימנו לאכול את הקינוחים, המשכנו לבהות בגשם שבחוץ ובהתרחשויות השקטות והנעימות שבפנים ללא הפרעה. אף אחד לא גירש אותנו, או עשה לנו פרצופים, או הטיח אל שולחננו קיסמי שיניים ברעש גדול.
כשהגשם נחלש, הזמנו חשבון. יחד עם עוד חלה לקחת, וההפוך הגדול ששתיתי עם הקינוחים, הגענו ל-171 שקלים. כל קרואסון ושתייה עלו 42 שקלים, עם חיוב של תוספת חמישה שקלים כ"א עבור אייס קפה (האם לא יכלו לרשום את ההפוך ששתיתי אחר כך כחלק מארוחת הבוקר במקום? לא ברור). אקלייר פטל- 22 ₪. כיפת הזהב- 26 ₪, הפוך גדול- 14, וחלה לקחת- 15 ₪. וסך הכל, 171 שקלים שהרגישו לי מוצדקים לחלוטין. בדרך חזרה, ברחובות שלווים ורטובים של אחרי גשם ראשון, כבר תכננו מה נאכל שם בפעם הבאה. וזה, לדעתי, כבר מספר את כל הסיפור.
