The Yardbirds
לא מהלהקות הבריטיות הכי גדולות, אבל מול זפלין למשל שהגיעו מהם, ציפורי החצר עדיין יהיו יותר בריטים בשבילי בגלל הסגנון. הקאברים הרבים, המהירות, המפוחית של ראלף והשפעת הבלוז שהפכו למשהו שכיף לקרוא לו בלוז-בריטי
הפסיכדליה הבריטית הזאת גם...התקופות השונות של הלהקה לאורך שנות ה-60, עם זה התקופה הבלוזית, הפסיכדלית או הנסיונית, בכולן הן שמרו על הקצב הרוקנ'רולי הבריטי הזה שהגיע מ-3 גיטרות שונות של 3 הגיטריסטים הבריטים מהגדולים בכל הזמנים. ה-Crawdaddy Club וה-Marquee Club, מהאולמות הבריטים היותר ישנים ומיוחדים בהם הלהקה פרצה בתחילת הדרך בבריטניה. אם אני צריך לבחור אלבום מאוד בריטי בשבילי, אני בוחר ב-
Five Live Yardbirds, שהוקלט באולם הישן המקסים השני שהוזכר בתחילת הפיסקה הזאת. אלבום לייב שהוא גם אלבום בכורה שהוא גם מלא בטעם בריטי, בלוזי, חופשי ומקסים שאני מאוד אוהב. כל פעם שהאלבום הזה מתחיל עם הקריין שמציג את הלהקה במבטא הבריטי שלו, עולה בי חיוך. במיוחד אחרי הצגת השמות של כולם והמשפט "Five Live Yardbirds!" שמיד אחריו מתחילים הצלילים הראשונים של Too Much Monkey Business. השירים באלבום הם אומנם לא מקוריים של הלהקה הבריטית הזו בתחילת דרכה, אבל הצלילים הם הכי בריטים שיש בשבילי...