Glaria Soa פרק הבכורה!
ובכן, בעיקר כי הפורום יבש וחייבים לעשות משהו בעניין, נחלטתי לפרסם פה סיפור שלי שהוא מאודדדד פופולרי... (הזבובים במגירה שלי מתים עליו!)
(קדימה חבר'ה בחייאת כולכם כבר רמה 200 ברור שהמשחק כבר הרבה יותר מעניין אתכם מהפורום...)
פרק א': "הכירו, מאלבורק!"
יולי. החודש החם בשנה. השרב השכיח באיזור מאלבורק, גרם לתושביו באופן כפייתי להישאר במגוריהם. אנשים לא הרבו לטייל ברחובות, ומדשאות ריקות נראו ברחבי העיר הקטנה. תושבי העיר, בחרו לבנות בניינים מקורים כמו קניונים ומקומות בילוי נוספים, אשר מגינים עליהם מהשמש היוקדת ומהנוף המדברי, שהיה ללא ספק, הנוף המשעמם ביותר שקיים. אומנם המבנים החדשניים בעיר המתקדמת הזאת וכלי הרכב הנוחים השוו לעיר מראה של מדע בידיוני, כאילו מאוכלסת היא ברובוטים. גם בעלי החיים פיתחו לעצמם מינהג לטייל ברחובות המקורים מאשר לטייל בשדות הפתוחים, מה שגרם לשכיחותם של הקופים והיענים ועוד חיות נוספות באיזור המגורים. היה ניתן לראות בחוש כי העיר מנותקת כמעט מכל העיירות הסמוכות, ולכן זכתה העיר להיקרא בפיהם של תושבי העיירות הסמוכות 'טירת מאלבורק', ולא הרבו לבקר בעיר במיוחד. אך מי שגר בעיר הזו זכה לחיות חיי יוקרה ועושר כיון שהטכנולוגיה והלוגיקה בעיר מתהלכת לפני שמה, דבר המרשים מאוד על הסביבה וביחד יוצרת תמונה כמעט על טבעית.
אומנם, מתחת לרקמות ההוד וההדר, שיכון פאלצוויט, הניצב לא רחוק ממרכז העיר, היה ללא ספק שונה מכלל העיר. ההזנחה היתה מעבר לכל ביקורת ובני עניים מטיילים ברחובות השיכון יחפים. היה ברור כי אין העיר מעוניינת להכיר בתושביה אלו, פחותי העם, נטולי עבודה מכובדת וגרים בבתים מצומצמים וכהים. השיכון נראה ככתם המלכלך שמלת מלמלה מהודרת במיוחד. אך מבין ההערות הבררניות הללו ורשימת המגרעות על תושבי השיכון, ניתן היה להבחין ללא ספק בשמחת החיים ובעליזות ששררה באורח קבע ברחובות השיכון, משהו סימפטי שלא היה ניתן להשיג ברחבי טירת מאלבורק. האנשים יצאו מחוייכים מהבתים, שנשותיהם מלווים אותם עד פתח ביתם ונושקים להם בחיבה, הילדים רצים בחדווה לבית הספר מיד לאחר מכן, ובכלל, התמונה הכללית בשיכון פאלצוויט היתה, כי כולם משפחה גדולה ומאוחדת.
משפחת ברייקסטון היתה אחת מהמשפחות המוכרות ביותר בשיכון, אודות לבנם טומי, ילד תוסס בשנות העשרה לחייו. לא היה אדם בשיכון הקטן שלא הכיר את טומי ברייקסטון החביב והמנומס. הוא היה גבוהה ורזה, שיער זהוב גלש עד לכתפיו ועיניו הכחולות בהקו באור קסום, היו לו גומות עמוקות, דבר שהוסיף לחן שלו כאילו פניו נחרטו על ידי מיטב האומנים. טומי היה נוהג בדרכו לבית הספר הנמצא בשיכון קצגבורג הסמוך, לעבור בשוק של השיכון ולאחל בוקר טוב לעובדים בשוק, ולקנות לעצמו איזה חטיף טוב. כמנהגו עבר בסמטת גרוויל הצרה, רכוב ב'רולרס' שלו וחצה הוא במיומנות את המדרגות המובילות לבית ספרו. כעבור כמה דקות כבר נכנס למתחם הבניין, מאחל בוקר טוב לחביריו וידידיו. הוא נכנס לכיתתו לאחר שהניח את ה'רולרס' ליד מתקן המטריות, והתיישב במקומו כשהכתה עוד ריקה למחצה.
הצילצול נשמע, והתלמידים תפסו את מקומותיהם והכינו את הספרים לקראת השיעור הראשון, אלגברה. יום שיגרתי.
לאחר מספר דקות נכנס, להפתעת התלמידים, מנהל בית ספרם, ג'יימס סקוטהיינג' בפנים חתומות. נושא בידיו ערימת דפים ואת תיק העור השחור שלו, והתיישב במקום המלמד, בראש הכיתה.
"היום פרופסור קירווי לא יוכל להגיע, ביקש להודיע כי הוא חולה ושיש לבדוק את שיעורי הבית שלכם ואת העבודות שהייתם צריכים להגיש במשך השבוע."
דממה. היה זה כבר היום השלישי השבוע שפרוספור קירווי לא נמצא, ושהמנהל נאלץ להחליפו לא עודד את התלמידים. לאחר מספר דקות כבר היה עסוק פרופסור סקוטהיינג' בהרצאה קולחת על השפעת המתמטיקה על משרד הרווחה ועל פוליטיקה, לפתע, הועבר לשולחנו של טומי פתק מאחד מהתלמידים שיושבים סמוך לו, טומי נטל את הפתק ופתח אותו בשיעמום.
"היום לאחר הלימודים מתכננים לשוט באגם פריווט כמה חבר'ה, בא לך להשתתף? זה עולה 20 פאני. נא לרשום שם ולהעביר הלאה" ליבו של טומי נחמץ באכזבה, אין לו את הסכום הזה, על כן העביר את הפתק לשולחן הבא, מביט בהשתדלות מאומצת במנהל המשעמם כשסומק עז פושט לאיטו בפניו.
לאחר השיעור של המנהל, טומי יצא להפסקה, מתרחק מהמבטים כביכול שמופנים אליו. הוא ירד במדרגות הבניין לכיוון החצר, משתוקק לקצת אויר צח ומרענן, לשקט.
"טומי!" נשמע קולו של דיוויס, חברו הטוב ביותר, הגר במרכז העיר מאלבורק "למה אתה לא מעוניין לבוא היום אחר הלימודים?"
"דיוויס," הביט טומי בחיוך בעיניו הירוקות של דיוויס "במורד השביל ממרכז העיר ישנו שיכון קטן שנקרא ווילהמנט, אחד מהשיכונים היפים ביותר באיזור..."
"מה אתה מנסה להגיד בזה?" חייך דיוויס למשמע התשובה "אתה אפילו לא גר שם, אתה גר ב..."
"זהו, שאני פשוט לא גר שם." קטע אותו טומי "אני פשוט לא יודע איך לארגן סכום כזה בשביל לשוט באיזו סירה טיפשית, אני לא יכול להכביד על הורי"
דיוויס שתק. הוא ידע עד כמה רגיש ועירני טומי לעובדה כי הוריו עניים הם, ולכן אין הוא דורש מהם כמעט דבר. זה מסכם בכך שלפעמים הוא מוותר גם על חופשות מאורגנות של בית הספר, ובביקורים באתרים הכוללים גם עבודות בית. טומי פשוט ויתר על כל זה, ודיוויס העריך אותו מאוד על כך, הוא היה מוכן לעשות הכל כדי לעזור לטומי. טומי הביט סביב, הוא הבחין בג'סיקה דיישיץ' מביטה בו במבט מוזר, כשהבחינה כי השיב לה מבט, הפנתה את ראשה מיד. טומי לא ייחס לזה חשיבות.
"היי רגע אחד, אני מעוניין לשלם עליך את הסכום הזה!" חייך דיוויס ושלף את ארנקו מכיסו, הוא הוציא שטר של 20 פאני והושיט את ידו לכיוון טומי, בציפיה שיקח את הכסף. אומנם טומי הביט בו במבט מבוייש, וידו התעכבה בכיס חולצתו.
"אני חושב שלא, דיוויס" סירב טומי, מביט בעיניו המופתעות של דיוויס "אני לא רוצה להכביד עליך את העוני שלי"
"אבל אתה תכביד עלי יותר אם לא תבוא היום!" נדרך דיוויס "נו, בבקשה, אני ממש רוצה שתבוא!"
טומי הביט בשטר הכסף שהוגש אליו בשנית. הוא לא מעוניין להכביד על דיוויס, אומנם דיוויס באמת היה חבר טוב שלו, ולמעשה ירווח לדיוויס אם הוא יבוא, לשם שינוי, לשוט איתם אחר הצהריים.
"אני מוכן, אומנם בתנאי אחד." חייך טומי, היה נשמע לו מוזר שאדם מציב תנאים לאדם המעוניין להביא לו כסף "אני חייב לך טובה."
"גדול!" חייך דיוויס באושר "אני בטוח שלא תתחרט על זה!"
דיוויס החל לנמק לטומי את תוכניות אחר הצהריים בהרחבה, שלאחר מספר דקות נשמע צילצול הפעמון, המורה לחזור לכיתות.
הם נכנסו לכתה הרועשת, קבוצות ילדים מפטפטים בשמחה, מתכננים ככל הנראה לגבי אחר הצהריים. דיוויס נפרד מטומי, היושב בקדמת הכתה, ופנה לשבת במקומו מאחורי הכתה. טומי ניגש למקומו שהבחין שוב בג'סיקה מביטה בו. הוא היה בטוח בכך.
הפרופסור להיסטוריה, פרופסור הלגה לסטוויק, היתה אשה שמנה וטובת לב, בדיוק נכנסה לכתה, וביטלה ברגע את מחשבותיו של טומי, והחלה ללמד.
במשך היום נבחן טומי בשיעור להנדסה, וערך תחרות ריצה עם חבריו לכתה, במסגרת שיעור ספורט. הצילצול האחרון נשמע וטומי מיהר להביא את ה'רולרס' שלו מלמעלה, כשירד פגש בהלנה לורנס, שהושיטה את ידה בחיוך.
"שמעתי שהפעם אתה בא!" אמרה נרגשת "אני ממש שמחה, אתה יודע, אני פשוט לא זוכרת את הפעם האחרונה שהצטרפת"
"אני באמת לא תיכננתי להגיע גם היום, אך חבר הזמין אותי" אמר טומי בבישנות "הוא פשוט משלם עלי."
"יש לך את הכסף?" שאלה "אני הגזברית." טומי הגיש לך את השטר ונפרד ממנה. הוא קיבל פרטים ועדכונים לגבי המפגש, הם היו אמורים להיות בשעה חמש אחר הצהריים בפארק פריווט. טומי הציץ בשעונו, השעה היתה שלוש וחצי. הוא הניח שיוכל לקפוץ לביתו כדי להגיד שלום להוריו ואחיו.
לאחר דקות אחדות כבר היה ברכו לבית, בעוד הוא עובר בסמטת גרוויל, חשב הוא על המפגש. זאת הפעם הראשונה שהוא שט באגם, לא נראה לו שהוא היה בכלל בפארק פריווט שבמרכז העיר, אך הוא ידע כיצד להגיע לשם. הוא עבד דרך השוק כהרגלו, מאחל צהריים טובים והמשך עבודה נעימה לאנשים העובדים, דוד וולהוט זרק לו תפוח מדוכן הפירות שלו, וטומי זרק לו מטבע זעום בחיוך, בעוד הדוד המורגל להתנהגות זאת מחייך בייאוש, אי אפשר לנדב לילד הזה אפילו תפוח.
הוא נכנס לחצר ביתו, עשן שחור נראה מחלון המטבח. הוא חצה את השביל ופתח את הדלת, איך שפתח נמלטו מהבית טוד וסדריק התאומים ואחריהם שאר בני משפחתו.
אימו, שכעת פניה היו מפוייחים, חלוק הבית שלה קיבל גוון כהה ומחשיד ושערותיה מבולגנות. אחיו הגדול ממנו בחמש שנים, רוג'ר, יצא החוצה עם העגלה שבה ישב אביו של טומי, אביו אילם וגם חירש, אינו מסוגל לעמוד על רגליו. לאחר מכן יצאו באלגנטיות ספארק החתול בלאק הכלב וגלום הנימיה של אחיו.
"מה קרה?" שאל טומי בחיוך. הוא היה רגיל לכישורי המטבח של אימו "אל תגידי לי
ובכן, בעיקר כי הפורום יבש וחייבים לעשות משהו בעניין, נחלטתי לפרסם פה סיפור שלי שהוא מאודדדד פופולרי... (הזבובים במגירה שלי מתים עליו!)
(קדימה חבר'ה בחייאת כולכם כבר רמה 200 ברור שהמשחק כבר הרבה יותר מעניין אתכם מהפורום...)
פרק א': "הכירו, מאלבורק!"
יולי. החודש החם בשנה. השרב השכיח באיזור מאלבורק, גרם לתושביו באופן כפייתי להישאר במגוריהם. אנשים לא הרבו לטייל ברחובות, ומדשאות ריקות נראו ברחבי העיר הקטנה. תושבי העיר, בחרו לבנות בניינים מקורים כמו קניונים ומקומות בילוי נוספים, אשר מגינים עליהם מהשמש היוקדת ומהנוף המדברי, שהיה ללא ספק, הנוף המשעמם ביותר שקיים. אומנם המבנים החדשניים בעיר המתקדמת הזאת וכלי הרכב הנוחים השוו לעיר מראה של מדע בידיוני, כאילו מאוכלסת היא ברובוטים. גם בעלי החיים פיתחו לעצמם מינהג לטייל ברחובות המקורים מאשר לטייל בשדות הפתוחים, מה שגרם לשכיחותם של הקופים והיענים ועוד חיות נוספות באיזור המגורים. היה ניתן לראות בחוש כי העיר מנותקת כמעט מכל העיירות הסמוכות, ולכן זכתה העיר להיקרא בפיהם של תושבי העיירות הסמוכות 'טירת מאלבורק', ולא הרבו לבקר בעיר במיוחד. אך מי שגר בעיר הזו זכה לחיות חיי יוקרה ועושר כיון שהטכנולוגיה והלוגיקה בעיר מתהלכת לפני שמה, דבר המרשים מאוד על הסביבה וביחד יוצרת תמונה כמעט על טבעית.
אומנם, מתחת לרקמות ההוד וההדר, שיכון פאלצוויט, הניצב לא רחוק ממרכז העיר, היה ללא ספק שונה מכלל העיר. ההזנחה היתה מעבר לכל ביקורת ובני עניים מטיילים ברחובות השיכון יחפים. היה ברור כי אין העיר מעוניינת להכיר בתושביה אלו, פחותי העם, נטולי עבודה מכובדת וגרים בבתים מצומצמים וכהים. השיכון נראה ככתם המלכלך שמלת מלמלה מהודרת במיוחד. אך מבין ההערות הבררניות הללו ורשימת המגרעות על תושבי השיכון, ניתן היה להבחין ללא ספק בשמחת החיים ובעליזות ששררה באורח קבע ברחובות השיכון, משהו סימפטי שלא היה ניתן להשיג ברחבי טירת מאלבורק. האנשים יצאו מחוייכים מהבתים, שנשותיהם מלווים אותם עד פתח ביתם ונושקים להם בחיבה, הילדים רצים בחדווה לבית הספר מיד לאחר מכן, ובכלל, התמונה הכללית בשיכון פאלצוויט היתה, כי כולם משפחה גדולה ומאוחדת.
משפחת ברייקסטון היתה אחת מהמשפחות המוכרות ביותר בשיכון, אודות לבנם טומי, ילד תוסס בשנות העשרה לחייו. לא היה אדם בשיכון הקטן שלא הכיר את טומי ברייקסטון החביב והמנומס. הוא היה גבוהה ורזה, שיער זהוב גלש עד לכתפיו ועיניו הכחולות בהקו באור קסום, היו לו גומות עמוקות, דבר שהוסיף לחן שלו כאילו פניו נחרטו על ידי מיטב האומנים. טומי היה נוהג בדרכו לבית הספר הנמצא בשיכון קצגבורג הסמוך, לעבור בשוק של השיכון ולאחל בוקר טוב לעובדים בשוק, ולקנות לעצמו איזה חטיף טוב. כמנהגו עבר בסמטת גרוויל הצרה, רכוב ב'רולרס' שלו וחצה הוא במיומנות את המדרגות המובילות לבית ספרו. כעבור כמה דקות כבר נכנס למתחם הבניין, מאחל בוקר טוב לחביריו וידידיו. הוא נכנס לכיתתו לאחר שהניח את ה'רולרס' ליד מתקן המטריות, והתיישב במקומו כשהכתה עוד ריקה למחצה.
הצילצול נשמע, והתלמידים תפסו את מקומותיהם והכינו את הספרים לקראת השיעור הראשון, אלגברה. יום שיגרתי.
לאחר מספר דקות נכנס, להפתעת התלמידים, מנהל בית ספרם, ג'יימס סקוטהיינג' בפנים חתומות. נושא בידיו ערימת דפים ואת תיק העור השחור שלו, והתיישב במקום המלמד, בראש הכיתה.
"היום פרופסור קירווי לא יוכל להגיע, ביקש להודיע כי הוא חולה ושיש לבדוק את שיעורי הבית שלכם ואת העבודות שהייתם צריכים להגיש במשך השבוע."
דממה. היה זה כבר היום השלישי השבוע שפרוספור קירווי לא נמצא, ושהמנהל נאלץ להחליפו לא עודד את התלמידים. לאחר מספר דקות כבר היה עסוק פרופסור סקוטהיינג' בהרצאה קולחת על השפעת המתמטיקה על משרד הרווחה ועל פוליטיקה, לפתע, הועבר לשולחנו של טומי פתק מאחד מהתלמידים שיושבים סמוך לו, טומי נטל את הפתק ופתח אותו בשיעמום.
"היום לאחר הלימודים מתכננים לשוט באגם פריווט כמה חבר'ה, בא לך להשתתף? זה עולה 20 פאני. נא לרשום שם ולהעביר הלאה" ליבו של טומי נחמץ באכזבה, אין לו את הסכום הזה, על כן העביר את הפתק לשולחן הבא, מביט בהשתדלות מאומצת במנהל המשעמם כשסומק עז פושט לאיטו בפניו.
לאחר השיעור של המנהל, טומי יצא להפסקה, מתרחק מהמבטים כביכול שמופנים אליו. הוא ירד במדרגות הבניין לכיוון החצר, משתוקק לקצת אויר צח ומרענן, לשקט.
"טומי!" נשמע קולו של דיוויס, חברו הטוב ביותר, הגר במרכז העיר מאלבורק "למה אתה לא מעוניין לבוא היום אחר הלימודים?"
"דיוויס," הביט טומי בחיוך בעיניו הירוקות של דיוויס "במורד השביל ממרכז העיר ישנו שיכון קטן שנקרא ווילהמנט, אחד מהשיכונים היפים ביותר באיזור..."
"מה אתה מנסה להגיד בזה?" חייך דיוויס למשמע התשובה "אתה אפילו לא גר שם, אתה גר ב..."
"זהו, שאני פשוט לא גר שם." קטע אותו טומי "אני פשוט לא יודע איך לארגן סכום כזה בשביל לשוט באיזו סירה טיפשית, אני לא יכול להכביד על הורי"
דיוויס שתק. הוא ידע עד כמה רגיש ועירני טומי לעובדה כי הוריו עניים הם, ולכן אין הוא דורש מהם כמעט דבר. זה מסכם בכך שלפעמים הוא מוותר גם על חופשות מאורגנות של בית הספר, ובביקורים באתרים הכוללים גם עבודות בית. טומי פשוט ויתר על כל זה, ודיוויס העריך אותו מאוד על כך, הוא היה מוכן לעשות הכל כדי לעזור לטומי. טומי הביט סביב, הוא הבחין בג'סיקה דיישיץ' מביטה בו במבט מוזר, כשהבחינה כי השיב לה מבט, הפנתה את ראשה מיד. טומי לא ייחס לזה חשיבות.
"היי רגע אחד, אני מעוניין לשלם עליך את הסכום הזה!" חייך דיוויס ושלף את ארנקו מכיסו, הוא הוציא שטר של 20 פאני והושיט את ידו לכיוון טומי, בציפיה שיקח את הכסף. אומנם טומי הביט בו במבט מבוייש, וידו התעכבה בכיס חולצתו.
"אני חושב שלא, דיוויס" סירב טומי, מביט בעיניו המופתעות של דיוויס "אני לא רוצה להכביד עליך את העוני שלי"
"אבל אתה תכביד עלי יותר אם לא תבוא היום!" נדרך דיוויס "נו, בבקשה, אני ממש רוצה שתבוא!"
טומי הביט בשטר הכסף שהוגש אליו בשנית. הוא לא מעוניין להכביד על דיוויס, אומנם דיוויס באמת היה חבר טוב שלו, ולמעשה ירווח לדיוויס אם הוא יבוא, לשם שינוי, לשוט איתם אחר הצהריים.
"אני מוכן, אומנם בתנאי אחד." חייך טומי, היה נשמע לו מוזר שאדם מציב תנאים לאדם המעוניין להביא לו כסף "אני חייב לך טובה."
"גדול!" חייך דיוויס באושר "אני בטוח שלא תתחרט על זה!"
דיוויס החל לנמק לטומי את תוכניות אחר הצהריים בהרחבה, שלאחר מספר דקות נשמע צילצול הפעמון, המורה לחזור לכיתות.
הם נכנסו לכתה הרועשת, קבוצות ילדים מפטפטים בשמחה, מתכננים ככל הנראה לגבי אחר הצהריים. דיוויס נפרד מטומי, היושב בקדמת הכתה, ופנה לשבת במקומו מאחורי הכתה. טומי ניגש למקומו שהבחין שוב בג'סיקה מביטה בו. הוא היה בטוח בכך.
הפרופסור להיסטוריה, פרופסור הלגה לסטוויק, היתה אשה שמנה וטובת לב, בדיוק נכנסה לכתה, וביטלה ברגע את מחשבותיו של טומי, והחלה ללמד.
במשך היום נבחן טומי בשיעור להנדסה, וערך תחרות ריצה עם חבריו לכתה, במסגרת שיעור ספורט. הצילצול האחרון נשמע וטומי מיהר להביא את ה'רולרס' שלו מלמעלה, כשירד פגש בהלנה לורנס, שהושיטה את ידה בחיוך.
"שמעתי שהפעם אתה בא!" אמרה נרגשת "אני ממש שמחה, אתה יודע, אני פשוט לא זוכרת את הפעם האחרונה שהצטרפת"
"אני באמת לא תיכננתי להגיע גם היום, אך חבר הזמין אותי" אמר טומי בבישנות "הוא פשוט משלם עלי."
"יש לך את הכסף?" שאלה "אני הגזברית." טומי הגיש לך את השטר ונפרד ממנה. הוא קיבל פרטים ועדכונים לגבי המפגש, הם היו אמורים להיות בשעה חמש אחר הצהריים בפארק פריווט. טומי הציץ בשעונו, השעה היתה שלוש וחצי. הוא הניח שיוכל לקפוץ לביתו כדי להגיד שלום להוריו ואחיו.
לאחר דקות אחדות כבר היה ברכו לבית, בעוד הוא עובר בסמטת גרוויל, חשב הוא על המפגש. זאת הפעם הראשונה שהוא שט באגם, לא נראה לו שהוא היה בכלל בפארק פריווט שבמרכז העיר, אך הוא ידע כיצד להגיע לשם. הוא עבד דרך השוק כהרגלו, מאחל צהריים טובים והמשך עבודה נעימה לאנשים העובדים, דוד וולהוט זרק לו תפוח מדוכן הפירות שלו, וטומי זרק לו מטבע זעום בחיוך, בעוד הדוד המורגל להתנהגות זאת מחייך בייאוש, אי אפשר לנדב לילד הזה אפילו תפוח.
הוא נכנס לחצר ביתו, עשן שחור נראה מחלון המטבח. הוא חצה את השביל ופתח את הדלת, איך שפתח נמלטו מהבית טוד וסדריק התאומים ואחריהם שאר בני משפחתו.
אימו, שכעת פניה היו מפוייחים, חלוק הבית שלה קיבל גוון כהה ומחשיד ושערותיה מבולגנות. אחיו הגדול ממנו בחמש שנים, רוג'ר, יצא החוצה עם העגלה שבה ישב אביו של טומי, אביו אילם וגם חירש, אינו מסוגל לעמוד על רגליו. לאחר מכן יצאו באלגנטיות ספארק החתול בלאק הכלב וגלום הנימיה של אחיו.
"מה קרה?" שאל טומי בחיוך. הוא היה רגיל לכישורי המטבח של אימו "אל תגידי לי
