Floor Time

[dan52]

תכנון מוטורי

ראשית אני לא מתימר להיות מומחה גדול בDIR אבל מקריאה רבה ומהקשבה לקלטות אודיו של גרינשפאן הרעיונות מתחילים לחלחל לאט לאט. אחד הדברים שDIR מחשיבה כחשוב מאוד הוא התיכנון המוטורי כאשר בתיכנון מוטורי הכוונה לפעולות מוטוריות ממשיות (ריצה, אכילה וכו..) דיבור (הפעלת הלשון ושרירים נוספים) ועוד על מנת לשפר תיכנון מוטורי צריך לגרות את הילד לפתור בעיות בצורה מוטורית לדוגמה במיגרש שעשועים לגרות אותו לעלות בסולם ולהתגלש לבד להתפעל ולהראות לו את התפעלותנו, וכל פעם לעלות את רמת הקושי כאשר אנחנו מכוונים אותו לפתור את הבעיה לבד (לפחות שירגיש שהוא פתר לבד) אני יודע שזה נשמע קצת מטופש איך שכתבתי את זה אבל זה כל הענין DIR זאת צורת מחשבה צריך כל הזמן לגרום לגירויים להגיב לתוצאה ולהמשיך לכן השיטה קשה מכיון שצריך כל הזמן לחשוב על הצעד הבא

 

[ענת בן צבי]

אני מסכימה איתך לגמרי שזאת בעיה

גם אצל הפשוש התנועתיות היתה שם מהיום הראשון. בגיל חודשים הוא הצליח להפעיל את הכיסא טרמפולינה שלו לבד ולנדנד את עצמו. בגיל 5 חודשים הוא התנדנד על כסא נדנדה לתינוקות לבד. וברגע שהוא למד לזחול הוא לא היה שם יותר. לדעתי, דרך אגב, העובדה שבגיל הזה הוא לא ללמד להיות באינטראקציה ודילג על אבן ההתפחות הזאת היתה ההתחלה של בעיית התקשורת שלו. תינוקות בגיל הזה לא אמורים להיות עצמאיים, אבל מאחר וקוגנטיבית הוא התפתח נורמלית הנחנו לו בשלב הזה. למרות שזה היה שם כל הזמן ובזמן שחיפשנו איבחון לפשוש דווחנו גם על הבעיה הזאת (בעיקר כי זה הוציא אותנו מדעתנו)- כל הזמן רץ וקופץ לא קישרנו בין השתיים. כשהגענו לארה''ב קלנאית הדיבור שלכה אותנו לריפוי בעיסוק. חלק מהשאלות שלהם כשהם ניסו להרכיב את הפרופיל הסנסורי של הפשוש גרמו לנו להבין שזה לא עוד משהו אלא שורש הבעיה. אם הפשוש רץ וקופץ הוא לא זמין לתקשורת הוא עסוק בגירוי עצמי (סטימינג). הדרך למתן את הגירוי היא קודם כל להבין את הצורך של הילד ואז לנסות להציע את אותו גירוי אבל באינטראקציה אתכם. הילד לומד חלופות ''נורמליות'' של אותה התנהגות. כמו גם בדיוק כמו בהורדת רגישות למרקמים. עבודה פרטנית על יציבה ותנועה מקדמת פלאים. הפשוש עושה ריפוי בעיסוק שלוש פעמים בשבוע ורוב הזמן ביחד שלנו בהתחלה היה מוקדש למשחקי תנועה (התאבקות, ריצות, קפיצות). למשל רכשנו טרמפולינה והגבלנו את הקפיצות אליה ולמיטות. עדיין כשהוא מאד מתלהב הוא הרבה יותר בתנועה אבך בפירוש אפשר לשחק איתו לאורך זמן בישיבה. ענת

 

[ענת בן צבי]

אכן, אחר המחקרים של גרנשפיין

מראה שילדים שיש להם יכולת לתכנון מוטורי מתקדם מאד מהר עם השיטה שלו. הצבת בעיות בפירוש משפרת את התכנון המוטרי כי היא לא מאפשרת לילד להתחמק מלהתמודד עם הבעיה. למשל ילד שנופל לו חפץ ולהרים אותו קשה לו יוותר על החפץ ולמעשה על ההזדמנות ללמוד. השיטה אכן לא קלה כי היא משתנה מילד לילד ומיום ליום עם אותו הילד. הדרך הטובה ביותר להבין מה זה זמן ביחד היא לראות משהו משחק עם הילד שלו (או עדיף על הילד שלך). אנשים שעושים את זה טוב יודעים למשוך את הילד החוצה. ככל שאתם מכירים את הילד יותר טוב ככה אתם מתמקצעים. ענת

 

[מיכל של יואב]

Floor Time

או קיי, אז אחרי שאני שומעת על זה כל כך הרבה זמן (אני מודה שיש לי את הספר של גרינשפן בבית אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לקרוא אותו בעיקר עקב תשישות. מה גם שאחותי עובדת עם יואבי בשיטת ABA אבל אף אחד מאיתנו לא מגביל את עצמו לשיטה מסויימת), אני אשמח לדעת: 1. מה זה אומר? 2. איך עושים את זה? (לפי הספר) 3. איך אתם עושים את זה? (למשל הטיפ של ענת - להתחיל למשך 15 דקות ולא 30 דקות) תודה!

 

[ענת בן צבי]

חייבת לרוץ לעבודה אז בנתיים

מקפיצה. מבטיחה לענות באריכות בערב (שלי...). ענת

 

[סחלב היחיד]

נשמח שלמוע וליישם...

 

[ענת בן צבי]

טוב אז הנה התשובה שלי...

מה זה אומר? אם נלך לפי ההגדרה היבשה הרעיון הוא לשחק ביחד עם הילד כשהוא מוביל את האינטראקציה. לדעתי הנקודה המרכזית ב''זמן ביחד'' זה לבלות זמן ביחד. זאת ההחלטה שעכשיו ולזמן הקרוב (וכמה שמצליחים משצליחים) את הולכת להיות עם הילד. ''זמן ביחד'' יכול להיות כל דבר כמעט - להסיע מכוניות ביחד, לרוץ ברחבי הבית או לשבת ולקרוא סיפור ביחד. הנקודה החשובה ביותר היא להיות ביחד. איך? זאת הנקודה הקשה. איך משחקים עם ילד אם הוא לא צריך אותך? לא מעונין בך? או סתם לא ממש מתיחס. קודם כל לוקחים בחשבון תקופת חיזור ולא נרתעים. רבים מאתינו לאחר שנים של נסיונות חדלו לנסות באמת. אנחנו מציעים מתקרבים מקבלים דחיה והולכים. במובנים רבים, קל יותר לא לנסות כי אז לא נדחים. חשוב להבין שגם דחיה היא אינטראקציה ואפשר לבנות אפילו על זה שעות של משחק (כל זמן שזה נעשה בשעשוע כחלק מהמשחק). דבר שני יושבים על הידים. במקום לבקש מהילד להצטרף לפעילות שאת יוזמת לנסות להצטרף לפעילות שלו. הילדים שלנו עושים דברים כל הזמן. השאלה היא לא מה לעשות אלא איך לעשות ביחד. כשאנחנו התחלנו עם הפשוש רוב המשחקים שלנו היו לרוץ ביחד בבית. הפשוש היה רץ המון (בדיעבד הבנו שזו בעיה של ויסות וסטיבולרי) אז במקום לגעור בו הצטרפנו אליו. הודענו לו שאנחנו הולכים לתפוס אותו ויצאנו בריצה אחריו או חסמנו לו את הדרך. חשוב מאד שהכל יהיה במשחק (בספר הוא כותב playful interference לא יודעת איך לתרגם את זה יותר טוב). יותר מאוחר הצטרפנו למשחק שלו למשל הוא הסיע רכבת, הצענו לו חלק של מסילה הוא העלה את הרכבת עליו הצענו עוד אחד. נתנו את החלקים הפוך, חסמנו את המסילה רדפנו אחרי הרכבת שלו עם שלנו (טיפ: שאתם נותנים חפץ להחזיק אותו קרוב לפרצוף שלכם זה עוזר ליצור קשר עין). עכשיו אנחנו עושים בעיקר משחקים דמיונים, ממחזים ספרים ביחד, עושים את עצמנו הולכים לישון וכו. המשחק משתנה עם הילד גם מיום ליום. אחת המטרות הבסיסיות ביותר של ''זמן היחד'' היא אינטימיות. חוויה רגשית משותפת של שניכם (ובדרך כלל כדי להשיג אותה הילד צריך להיות מווסת). האור בעינים שכתבו עליו בשרשור ההרצאה - זאת האינטמיות. זאת הרגשה כל כך חזקה שאחרי שאת מקבלת את זה מהילד שלך את תחזרי שוב ושוב. למשל התחלנו משחק רדיפות ותפסנו אותו - התגלגלנו על המיטה והילד פתאום מביט לך בעינים עם חיוך מאוזן לאוזן - את זה את מחפשת ואת זה את הרגעים האלה את רוצה למשוך (בדיוק שומעת את הפשוש ואבא שלו ברקע צוחקים ביחד). מעגלים: הדרך לחזק אינטמיות ותקשורת דו צדדית היא מעגלי תקשורת. מה זה מעגל? אחד מכם עושה פעולה והשני מגיב בפעולה שניה. למשל הילד רוצה משהו, אם תתני לו מיד פתחתם וסגרתם מעגל אחד. אם לעומת תעשי את עצמך לא מבינה הוא יאלץ למצוא דרכים להסביר, מה שאת רוצה זה האריך את הדו שיח בניכם.למשל הפשוש אומר ידים. ברור לגמרי שהוא רוצה משהו מהכוננית. אז מתכופפים להרים אותו (אפשר למשל ליפול הוא לא להצליח לבקש עזרה) אחרי שהוא על הידים אל תתקרבי לכוננית תני לו להסביר. מה עוד? אם הוא דוחה אותך להסביר שאת אוהבת אותו ורק רוצה להיות איתו ביחד. הפשוש עבר תקופה שבה הוא אל הסכים שניגע בצעצועים שלו אז ישבנו מהצד הוספנו ''אפקט'' - קול והבעות פנים מלאי רגש, למשחק שלו ונשארו במקום עד שהוא ביקש עזרה וכו. מקווה שעזרתי, אשמח לענות לעוד שאלות. ענת