Floor Time עם אמא

[אמא לשני פשושים]

Floor Time עם אמא

אני לא מצליחה לשבת עם הבן שלי לזמן משחק ביחד מה שנקרא Floor Time. הוא רוצה שאני אשב לידו בזמן שהוא משחק במשחקים אבל כשאני רוצה להיכנס לו למשחק ולקחת חלק אני נתקלת בהתנגדות או שהוא מפסיק את המשחק. קצת רקע, הוא בן 3.6,בתפקוד גבוה מדבר,בעל דמיון מאוד מפותח ועם אינטיליגנציה גבוהה. Floor Time הוא עושה מאוד יפה עם הקלינאית, הטרפיסטית ועם כל צוות הגן וגם עם הילדים עם תיווך של הגננת, אה.. וגם עם אבא שלו. ואיתי - לא. ברור לי שזה משהו ריגשי, אני אמא שלו נמצאת בתפקיד של לתת חום ואהבה ולמלות את צרכיו כשהוא מבקש. וזה מאוד כואב לי. אני שאני משקיעה בו כל-כך הרבה רוצה להצליח איפה שכל האנשים שמטפלים בו מצליחים , וזה כל פעם כואב שאני נכשלת והוא מפנה לי עורף. קול אחר אומר לי, את צריכה לשמוח שהוא מתקדם מאוד יפה ומשתף פעולה עם כל-כך הרבה אנשי מקצוע ובאמת אני מורידה בפניו את הכובע. היכולת שלו להיות מותאם לכל-כך הרבה אנשים ודרישות, באמת כל הכבוד לו. יש לציין שיש הצלחות , יש פעמים שאני כן מצליחה שהוא ישתף אותי במשחק, אבל רוב הפעמים אני נתקלת בסירוב. דוגמא קטנה מהבוקר, הוא אוהב עפיפונים, אז הצעתי לו שנכין עפיפון ביחד, לקחתי בריסטול ומספרים והצעתי לו שנגזור ביחד, התחלנו לגזור והוא עזב את המשימה די בהתחלה והמשיך בעיסוקיו, אני בכל זאת המשכתי והדבקתי מדבקות וחיברתי חוט בכל אותו זמן דיברתי אליו והסברתי לו מה אני עושה, הוא הסתכל מדי פעם אבל רוב הזמן התעלם ממני בהפגנתיות.כשסיימתי הצעתי לו שנעיף את העפיפון בחצר והוא מאוד שמח. לא יודעת אילו עצות תייעצו לי, אבל היתי חייבת להוציא. תודה

 

[ל י ל ך פ]

אני לא רואה בסירוב שלו כישלון שלך.

הוא מתקדם נהדר ומקבל טיפול מהמון אנשי מקצוע, וזה אחלה שבאחלה. אותך הוא לא רוצה בתור אשת מקצוע. הוא רוצה לשמור אותך בתור אמא. נראה לי לגיטימי בהחלט. וזה מקסים שהוא יודע לעשות את ההפרדה, יודע מה טוב לו, ויודע גם לדרוש את זה. זה שלך יש צורך להצליח לעבוד איתו, אולי זה צורך שלך? להרגיש שאת לא פחות טובה מאנשי המקצוע שמטפלים בו? זה ברור לי שאת רוצה לתת לו כמה שיותר, גם לי יש ימים שבהם אני מרגישה שאני לא עושה מספיק ושהייתי צריכה לעשות איתו יותר. השאלה אם זה מה שהם צריכים.. מה שאמרו לי בגן שלו כשהעלתי את הרגשתי, שאני לא עושה מספיק, זה שהמקום שלנו הוא לתת לו לנוח ולהתפרק אחרי כל הטיפולים שהוא עובר. הבן שלך הבהיר כל כך יפה מה הוא רוצה ממך - הוא לא רוצה לעבוד איתך, הוא רוצה לשחק בלבד. אני מנסה להכנס לראש שלהם - אולי מה שאמרת "להכנס לו למשחק", מבחינתו דורש אנרגיה ומאמץ, והוא רוצה רק שתהיי שם ותסתכלי עליו? ממה שכתבת נשמע שאת אמא מדהימה, שיודעת מה לעשות ורוצה לעשות, אבל לפעמים צריך לקבל את הקצב שהם מכתיבים, סך הכל, הם הקליינטים והס צודקים.. מצחיק, אני כותבת לך אבל מרגישה כאילו מנסה לשכנע את עצמי.. גם לי יש תמיד את הפחד שהוא לא מקבל מספיק, למרות שרציונלית זה כנראה לא נכון. אני מאחלת לך שהוא ימשיך להתפתח כל כך יפה, ומאחלת לנו שכשנהיה בגילו בעוד שנה, אוכל לכתוב על הברנש שלי דברים דומים..

 

[micmaoz]

את לא מפרשת נכון

תני לי להסביר לך איך אני רואה את זה: כל מה שהבן שלך רוצה זה הפרדה! הפרדה בין אלה שעובדים ומשחקים איתו לבין זו שמספקת לו חום ואהבה. להיפך- את צריכה לקחת את זה כמחמאה ולא כסטירה על הפנים! יבוא היום בו הוא ירצה שגם את תשחקי איתו FLOOR TIME וההפרדה כבר לא תהיה חשובה לו משום שהוא יוכל לעשות PROCCESS לכל התפקידים של כולם ולרגשות שלו יותר טוב, אבל כרגע הוא זקוק לך כאדם היחיד שנותן רק אהבה, חום, תמיכה- האדם שמתרפקים עליו, שבוכים אצלו, שמנחם... לתפקיד שהוא נותן לך כרגע יש הרבה יותר משקל! (תאמיני לי שכשהוא יהיה בן 13 ועדיין ידרוש שתשחקי איתו FLOOR TIME את תתחילי לשאול מתי הוא ירצה להחזיר אותך לתפקיד האוהב והתומך בלבד). מיכל

 

[אמא של אופירוש]

מיכל, אהבתי את תגובתך../images/Emo140.gif

 

[mayarel]

אולי כדאי לחדד קצת

כל הרעיון של floor time הוא לעקוב אחרי היוזמה של הילד ולתת לה משמעות. את יודעת שהוא אוהב עפיפונים וניסית למשוך אותו לפעילות אהובה. נהדר. אבל אם לא רוצה עוזבים ומביטים במה שהוא עושה. מצטרפים אליו. לפעמים מצליחים למשוך את הילדים ע"י טון דיבור מאוד מושך הומור והנאה וכן משחקים במשהו מובנה אבל ממש לא חייבים. אני אתן לך דוגמא. כשרותם לא רוצה משהו הוא עוזב וקם ולרוב מתחיל לרוץ. דבר ראשון אני מנסה לשכנע אותו לחזור למשחק ע"י הוספת "אפקטים קוליים" נוסך בוווווווום או אחת שתים ו-ש-ל-ו-ש!!! אם הולך מצויין. אם לא והוא ממשיך לרוץ אני אומרת לו שאני באה לתפוס אותו..או שהאריה בא לתפוס אותו וכדומה..ככה גם כשהוא בורח הוא מתאים לחוקי המשחק.. אם הוא פתאום רואה משהו ומתחיל לשחק שוב אני מצטרפת בעדינות ע"י שיר מתאים או הפרעות מצחיקות.. תמיד בהגזמה שנותנת לו שהות לארגן את התגובה שלו. אל תסתכלי על תזוזה או הפניית גב כעל דחייה. תסתכלי על זה כעל שרשרת במעגל תקשורת ותזהירי אותו שאת מגיעה שוב. כאשר כל פעולה של הילד מתפרשת גהזמנה לפעולה חדשה מצידך אז אלמנט התסכול והרגשת הדחייה פשוט נעלמים. מניסיון. אני הייתי כל כך מתוסכלת לפני שנה.. הרגשתי שאני פשוט לא מצליחה לעשות עם רותם כלום ועכשיו אין מישהו שמצליח לעשות עם רותם יותר ממני. חפשי את התגובה על הפנים של הבן שלך ואת תראי איזה טון דיבור, אילו הצחקות, איזה סוג של מגע "מעורר" אותו אליך. בהצלחה ותהנו יחד

מאיה

 

[דורון זוהר]

הורה כמטפל עיקרי

הבעיה העיקרית עם גישת הfloortime היא שלא יודעים מתי להפסיק להשתמש בה. מפתחי הגישה בעצמם אומרים שהיא מיועדת בעיקר לילדים עד גיל 3, למרות שאני מסכים שעקרונות רגשיים מסויימים מומלצים לשימוש גם בגיל מתקדם יותר. העניין הוא שהמטרה של 'ללכת אחרי הילד' היא מתן לגיטימציה לבחירות שלו ובכך אמירה 'זה בסדר להיות מי שאתה ואיך שאתה'. חיזוק בטחונו העצמי, המנעות מדרישות מלחיצות והורדת רמת המתח והתסכול. סדר הקדימויות הטיפולי אומר - ראשית נשקם את היכולת המשותפת להשגת איכות ואינטימיות באינטראקציה, ואח"כ נעבוד על גמישות.הגיוני ואף טבעי. הבעיות עלולות לצוץ אם שוכחים את השלב השני - הגמישות והדינאמיות. במצב כזה הילד מקבל עידוד על חשיבה סטטית ומקבע את המשחק והשיתוף שלו - אם במשחק חזרתי, מחוות חזרתיות, קיבעון שותפים, מקום המשחק וכו' - כל ילד והרגליו האישיים. במקרה שלך - עליך להתעקש עם המנחה שלך כי את היא המטפלת הראשית של הילד וככזאת - עליך ללמוד, להתנסות, לקבל פידבק ולנסות שוב עד שתגיעי למצב בו את מאמינה ויודעת שאת מסוגלת לקיים עם הילד שלך את אותה איכות קשר, ואף גבוהה מזו שהוא מקיים עם המטפלים האחרים, ויסלחו לי כל אלה שחושבים שאם הילד רואה אותך כדמות אימהית, וככזאת הוא לא מוכן לשתף אותך אז עליך לשמוח על כך - לגעתי אין פספוס גדול מזה. הביטחון שלך כהורה - ביכולת לקיים אינטאקציה אינטימית עם ילדך הוא קריטי להמשך ההתפתחות שלו ושלך, ואם ימשך מצב בו לגיטימי בעיניו לבודד ולהפריד אותך - הוא יתקבע על זה כי ההתקבעות היא ברירת המחדל האוטיסטית. לתת לו חום ואהבה זה נכון ונפלא, אבל כמו שלא תתני לילד עם סוכרת ממתקים, כך גם לא תתני לילד אוטיסט להתקבע. מגבלות וכללי משחק אינם סותרים אהבה, ובמקרה של אוטיסטים - הם בדיוק מה שאנחנו יכולים לעשות כדי לשים סדר בעולמם המבולבל. את לא חייבת לעבור לגישה ההתנהגותית חלילה, אבל בגיל שלוש וחצי את בהחלט יכולה לומר "עכשיו אני רוצה לשחק בעפיפונים. אתה לא חייב לשחק אבל עכשיו אין משהו אחר". אני בטוח שאם תנסי פעם פעמיים, ובאמת לא יהיו חפצים מגרים אחרים בסביבה - הילד יצטרף למשחק. בהצטרפות הזו תהיה גם שבירת תבנית, אתגר בפני עצמו, וגם התחלה מחדש של זמן איכות אמיתי בו את הדמות העיקרית והמובילה והוא מקבל את תפקידו כילד ומתלמד. בהצלחה דורון

 

[mayarel]

מעט מתקנת

FOOLR TIIME מתאימה לכל גיל. המשמעות שלה היא לא ישיבה על השטיח אלא עשייה משותפת בזמן יחד בו מתוך היוזמה של הילד בונים אינטאקציה. בכל אינטראקציה השאיפה היא להרחיב ולקדם לפי היכולות הנרכשות של הילד ולכן היא תמיד תישאר מותאמת לו. כך למשל רותם כבר מסוגל לומר מילה כדי להתקדם במשהו שאנו עושים יחד אבל בהתחלה זה היה רק קשר עין או הברה בודדה. המשחקים משתנים ובעיקר האינטימיות שניבנת מאוד מקדמת את הילד. אני יודעת שרותם נדרש לעשות הרבה בדרים בגן וגם בחלק מהטיפולים שלו. אני בהחלט חושבת שחשוב המקום בו הוא יהיה הקובע. אני בהחלט תמיד אציג לו אופציות חדשות אבל הוא זה שצריך לבחור ועדיף שיהיה מראש היוזם. הסדר בעולמם המבולבל ע"פ הגישה הריגשית נעשה ע"י מתן משמעות למעשים שלהם וכך לגרום להם להבין כמה השפעה יש להם על העולם ושהם לא רק בובות שלוקחים ממקום למקום ואומרים להם מה לעשות כל הזמן.

 

[ענת בן צבי]

הורה כמטפל מרכזי

קודם כל זמן ביחד לא מוגבל לילדים קטנים. הוא מאד אפקטיבי בכל גיל. הילד שלי בן שש התחיל לקבל זמן ביחד רק בגיל שלוש והתקדם מדהים. והוא לא היחיד. למעשה אני קוראת את הספר של גרנשפיין על התאמת זמן ביחד לגיל בית הספר... שנית ללכת אחרי הילד זאת לא המטרה. ובודאי לא להגיד זה בסדר להיות מי שאתה? המטרה של זמן ביחד היא להצטרף לעולם של הילד לשנות מבפנים ולהוציא אותו החוצה. השלב הראשון הוא להתבונן בילד לראות מה הוא עושה ולנסות להצטרף עליו (וכן עם הוא חזרתי להצטרף לחזרתיות) אבל אחרי שהצלחת להצטרף מתחיל האתגר האמיתי - לשנות לסבך ולתקשר. לא מנסים לשקם אינטמיות ואז גמישות להיפך שניהם הולכים יד ביד: השלב הראשון של גרנשפיין היא אינטמיות והשלב שני רצפרוקליות אין כאן חשיבה סטטית להיפך שניהם באים מהיכולת של הילד לקבל אותך לעולם שלו. הנקודה של להצטרף לילד היא פשוטה - אם הילד מראה עניין אפשר לרסן את העניין הזה לתקשורת. מתי למדת יותר כשאהבת את המקצוע או כשלא סבלת אותו? עניין הוא מנוף זה הכל. אבל דנמיות מוכנסת מהרגע הראשון על ידי שינויים קטנים בהתחלה וגדולים יותר בהמשך למשחק של הילד. המטרה להעביר את המרכז של הילד מהחפץ אליך ובאופן ספציפי להאינראקציה איתך. חלק מרכזי מזמן ביחד הוא ליצור בעיות במשחק שמחייבות את הילד לפתור אותם. פתרון בעיות הוא בדיוק הגמשת החשיבה. לגבי איכות הקשר עם האמא אני מסכימה איתך. אמא צריכה קשר טוב עם הילד וזה לא נושא לויתורים. דמות אמהית היא מרכזית בעולם של הילד והתמודדות איתה חייבת להעשות והמטפלים צרכים לתמוך בנקודה הזאת. וזאת בדיוק הנקודה של הורה כמטפל. ההורה לא נתפס בעיני כמטפל הזמן ביחד. אלא זמן ביחד הוא כלי לעקוף בעיות תקשורת ולבנות את הקשר הכל כך חשוב הזה בין הורה לילד הקשר בתורו מאפשר לילד ללמוד. ההורה הוא מרכזי כי הורה הוא תמיד מרכזי בעולם של הילד שלו. וזאת בעצם התורה כולה. החוויות המשמעותיות ביותר בחיינו הן חוויות רגשיות שלנו ואנחנו מעוצבים על ידי הקשריים הרגשיים שלנו. ענת

 

[ענת בן צבי]

הפניית עורף היא לא כישלון

אמא לשני פשושים את לא נכשלת כשהפשוש מפנה לך עורף! זמן ביחד מצליח מאד בעיקר כי הדמיות המרכזיות בחייו של הילד משחקות בו תפקיד מרכזי. לבעיה שאת מציגה יש שני רבדים מרכזיים: אחד הילד והשני את. אנחנו עושים זמן ביחד שלוש שנים בהצלחה רבה מאד - הילד כיום משולב עם סייע בבית ספר רגיל בהצלחה. כמה חודשים אחרי שהתחלנו זמן ביחד נתקלנו בדיוק באותה בעיה שאת מתארת. הילד עשה זמן ביחד עם אבא שלו ועם כל המטפלים שלו אבל לא איתי. בצוות שלנו יש גם פסיכולוגית שעובדת לפי זמן ביחד ובתקופה הזאת היתה מאד חשובה עבורי ועבורו. היא לימדה אותי שדחייה של הפשוש שלי היא לא דחייה שנובעת מרצון לפגוע או מחוסר רצון להיות איתי אלא במובנים מסויים בדיוק מההיפך. לילדים שלנו מאד קשה להתמודד עם העולם. הוא מקום מאד מאיים חושית ורגשות חזקים מפחידים עוד יותר. מטפלים לא מעלים את הפחד הזה. ואבא (למרות שאני תמיד חשבתי שהורים הם שווים לחלוטין בנוקודה הזאת) גם כן לא מעלה את אותה התמודדות כמו אמא. מול אמא יש המון התמודדיות המרכזית בהן היא הפרידה וזה מפחיד והרבה יותר קל לברוח, להפנות עורף מאשר להתמודד. מה אנחנו עשינו באותה תקופה? אחד מהדברים החשובים ביותר באותה תקופה ועד היום שזמן ביחד משתנה וצומח עם הילד היתה הנחיה של פסיכולוגית. הפסיכולוגית שלנו עזרה לי להבין שאין פה דחיה ולהתמודד עם רגשי האשמה והפחד והיא עזרה לי לעזור לו. לפעמים היא הנחתה להשאר בחוץ ולתת לו לשלוט בסיטואציה ולפעמים בדיוק ההפך להתעקש והכיל את הפחד והכעס שלו. הנחייה נכונה היא קריטית ביכולת להתמודד עם יחסי אמא ובן בכלל וביחד בספקטרום באופן ספיציפי. למשל ההנחיה שלה כשהוא דחה רק אותי היתה להתעקש מולו. לקחת אותו לחדר המשחק להשאר איתו לזמן קצוב מראש ולא להניח לו. להשאר בחדר ולדבר אליו להגיד לו שאני רוצה לשחק איתו ושאני אוהבת אותו וחשוב לי להיות איתו. התוצאה היתה כעס עלי בהתחלה ונסיון לדחוף אותי החוצה אבל אחרי כמה פעמים המשחק ביחד המדהים ביותר שהיה לנו ביחד עד אז. התהלעלמות הפגנתית לא מראה שאת לא מצליחה. בעצם זה שהיא הפגנתית היא מעידה שיש בעיה רגשית שצריך להתייחס אליה. בהצלחה! ענת

 

[ענת בן צבי]

אבל מחייבת שינוי באינטראקציה בניכם

 

[אמא לשני פשושים]

המון תודה על התגובות הנהדרות שכתבתם

לי. אני כל פעם נפעמת מחדש מהמסירות של האנשים שכותבים כאן.פשוט זה ממש מרגש אותי כל פעם מחדש לקבל את התמיכה מאנשים שאני בכלל לא מכירה ובכל זאת מבינים אותי כל כך . אני אקרא עוד כמה פעמים את התגובות שלכם ואשב עם אישי לגבש דיעה כי באמת קשה לגבש כיוון אחד חד-משמעי שהוא הנכון. אפילו אפשר לקחת חלק מפה וחלק מפה ולגבש רעיון בין שני הדיעות. כמישהי שעובדת עם בנה בשיטה הרגשית, אני לא שוללת לקחת רעיונות מ-ABA (מה שדורון כתב). אני חושבת שהדבר היפה הוא שאפשר לשלב בין שתי שיטות. מבטיחה לעדכן כשיהיו התפתחויות. יום נפלא לכולם

 

[דונטלה1]

אנחנו חווים משהו דומה מאוד

התחלנו לעבוד בגרינשפן לפני כמעט שנה, וממש לא הלך לשנינו עם הסשנים של המשחק. רק כשהכנסנו סייעים, הם הצליחו מצוין, ואנחנו עד היום מאוד מוגבלים במשחק איתו. בני מבוגר יותר - בן 6, ובתפקוד מאוד גבוה, והיום בעצם ההצלחות הרציניות שלנו הן במשחק פיזי ובשיחות (מה שהמטפלת שלנו קוראת talk time). לאורך הדרך חווינו כל כך הרבה תיסכולים עד שחשבנו שהשיטה פשוט לא עובדת אצלנו. היום, כאמור, זה עובד טוב יותר, אבל floor time נקי כמו בספר, לא ממש קורה אצלנו. כל כך הרבה דפוסים השתרשו עם השנים, שעד היום, גם אחרי שהתקדם מאוד מאוד, עדיין לא הצלחנו לתקן אותם. מצד שני, הוא מאוד השתפר בקשב שלו, בהתנהגות שהיא היום הרבה יותר רכה, בדברנות ובחזרתיות, שפשוט הפסקנו להתלונן... בהצלחה רבה לך.