EBV

[*GormE*]

EBV

מישהו יודע איפה אני יכולה לקבל מידע על המחלה מונונוקלאוזיס? על פעולתו של נגיף הEBV? למה הוא גורם להתנפחות הכבד והטחול? (טוב, הטחול מובן, אז הכבד?)

 

[Action force]

תשאלי

עברתי את המחלה וחקרתי הכל בנושא. www.infomed.co.il

 

[*GormE*]

ראיתי את האתר הזה, זה לא מספק

 

[mdadan]

תנסי בקישורים הבאים

 

[*GormE*]

ואי, תודה רבה

זה בהחלט יתן לי תעסוקה!! עכשיו, בכדי לא להפוך את ההודעה למשעממת ועל מנת להכניס קצת פלפל לפורום רציתי לשאול אותכם איך התמודדתם בפעם הראשונה שמישהו שהיה בטיפולכם נפטר טוב, אין לי כוונות להפוך את זה לשעשועון אינטרקטיבי אבל התמודדתי עם מקרה כזה לפני כחודש ומסקרן אותי לדעת מה עבר לכם בראש בזמן שטיפלתם, מה חשבתם אחר כך וכו' ואיך אתם מתמודדים עם זה כיום ושוב תודה

 

[Action force]

שלום איבי

קודם כל בנושא מונוקלאוזיס את מוזמנת לשאול אותי שאלות, אני עברתי את זה השנה, רק את נגיף הNMV. איך הגיע אלי? - לא ידוע! חובשת בצה"ל ולא חיילת? אה? הכיצד? האדם הראשון שהיה בטיפולי ונפטר היה גבר בן 80. במהלך ההחייאה, ביקשו ממני מה לעשות ואני עשיתי... להעמיס את זה, ללחוץ פה, לעשות ככה ולעשות ככה. לא עבר לי הרבה בראש, לפחות אני לא זוכר כל כך. התמודדות: לאחר העברת הנפתר למלר"ד, נהג האט"ן לקח אותי החוצה, הוריד לי סטירה קלה ושאל אם הכל בסדר, או אם אני צריך עוד אחת. לא חשבתי כלום לאחר מכן. החולים שנפתרו לי וכן חשבתי עליהם הם אלו מהרציחות הקטלניות... כיום - דרך ההתמודדת שלי היא קצת הומור בזמן העבודה על החולה (במידה ואין עוברי אורח או משפחה) יונתן

 

[amitp]

שלום איב

וברוכה השבה.. בקשר למחלת הנשיקה אני רואה שכבר עזרו לך. אם את מעוניינת במידע נוסף אני אשמח לעזור. בקשר לנפטר הראשון... טוב, הוא לא היה בדיוק הנפטר הראשון. כבר הגעתי לפניו לחולים שנפטרו עוד לפני שהגענו, אבל הוא היה החולה הראשון שבו טיפלתי, ולא הצלחתי להחיות. הרגשות שלי מאותו אירוע הם מאוד מעורבים. קודם כל, זה נמשך די הרבה זמן. היינו צוות של אט"ן (אמבולנס טיפול נמרץ - פאראמדיק ושני חובשים, בלי רופא) ככה שלא יכולנו לקבוע מוות, וביצענו החייאה למשך יותר מ40 דקות, עד להגעת נט"ן. זה ארוך, מייאש ובעיקר מעייף - 40 דקות של עיסויים עם cardiopump ואין לך יותר ידיים אח"כ, שלא לדבר על כמויות מסחריות של זיעה, ומתישהו לאחר החצי שעה הראשונה, כשכבר היה לי ברור שטוב כבר לא הולך לצאת משם, עברה לי בראש מחשבה בנוסח "נו, שכבר יגיע הרופא, יקבע ויגמר כל הסיפור". שנאתי את עצמי על המחשבה הזאת אח"כ - הייתי כביכול אמור להיות חדור באיזו רוח לחימה, אני יודע... מינימום איזה אביר לבן שמסתער על החולים ומחזיר אותם לחיים, כמו ב-ER או שאר סדרות הטלוויזיה, ולא. ואח"כ ההודעה למשפחה, שכבר הבינה לבד לפי הזמן.. איסוף הציוד, ניקוי.. הדבר שהפחיד אותי הכי הרבה באותו המקרה - היה שלא הרגשתי. פשוט לא. לא הייתי עצוב - לא הכרתי את אותו הבחור, לא כעסתי, בוודאי שלא שמחתי.. הדבר היחידי שכן הרגשתי היה תחושה מוזרה של רמאות. הרגשתי כמו חבורה של רמאים, בדיוק מפני שישירות מאותו מקרה קיבלנו נסיעה נוספת, למקרה אחר, ואני זוכר שהרגשתי שממש אין לנו את ה"זכות" להמשיך למקרה חדש, עם כל האורות והאמייאט, כמו אנשים נורא חשובים, כשבעצם, למי שבאמת היה צריך לא הצלחנו לעזור. בקיצור, אני נשמע נורא מלודרמטי.. עשינו את מה שצריך היה לעשות, ואנחנו ממשיכים לעשות. הדרך הטובה ביותר להתמודדות, לפי דעתי, היא לנסות ולהיות הטוב ביותר, בשביל הפעם הבאה, ובשביל שתוכל/י להגיד לעצמך שבאמת עשית כל מה שיכולת. ועם כל זה, אנשים מתים. ככה זה בחיים. וגם אם לו לא הצלחת לעזור, את שם בדיוק בשביל כל ה10 שיבואו אחריו, ולהם כן תוכלי לעזור. עמית.

 

[*GormE*]

תודה רבה על ההתעניינות שלכם..

אבל לא הייתי בבית מאז שכתבתי את ההודעה האחרונה אז השתמשתי בחומר על מונונוקלאוזיס שהורדתי מהאתרים והיום הרצתי, היה מאוד מוצלח (זה לא אמור היה להיות ברמה גבוהה מדי, זה עבור שיחת חובשים בסך הכל אבל זה כן היה מעשיר) אני ממש מזדהה עם מה שרשמת, למרות שהסיטואציה שלי היתה שונה. אני ליויתי יחידה מהקריה לבריכה ושם מישהו בן 69 עם הסטוריה של אירועי לב חטף איזה אוטם קרדיולוגי. הגעתי לשם כעבור מספר שניות, הוא היה חסר הכרה, והיה ממש קשה להתרשם ממה שקרה- הוא היה רטוב בבגד ים והייתי משוכנעת שמשו אותו מהמים. ביצענו את הסכימה, לא היתה נשימה אבל היה דופק, עשיתי עירוי מוצלח ואז הגיע פראמדיק, אחרי כ12 דקות שאני טיפלתי בו. הוא מיד שם אינטובציה, אטרופין ו3אדרנלין ועיסויים, מאוחר יותר הגיעו חובשים ורופא ואחרי כ40 דקות, בהם היו עליות וירידות, מכות חשמל ועוד הרבה תרופות החיאה נקבע מותו. לא הרגשתי משהו, כל החיילים שמקודם ישבתי וצחקתי איתם פשוט פחדו לדבר איתי ומי שכן שאל איך אני מתמודדת עניתי לו- עוד כמה ימים אני אדע. ואז באמת המחשבות רצו ללא מעצורים- כעסתי על עצמי בגלל המחשבות שהיו לי בזמן הטיפול, שלא פעלתי מספיק מהר (קטנוניות של עשרות שניה אפילו) שכמה שתפסתי מהתפקיד שלי בסך הכל זה לא שווה כי מהרגע שהפרמדיק הגיע בעצם לא היה לי מה לעשות, שאני כולה מע"רית שיודעת לעשות עירוי. בקורס חובשים אנחנו מתאמנים או על בובות החיאה או על חיילים אחרים- אוכלוסיה בריאה בתכלית ושנצבתי פתאום מול אדם אמיתי, לבד, פשוט נכנסתי להלם- אני לא מתכוונת שעמדתי ולא עשיתי כלום, עשיתי את הכל בלי חשיבה אבל ממש פחדתי מהצעד הבא בסכימה, כל הזמן שאלתי את עצמי אם אני רוצה להתמודד עם עוד מקרים כאלו ולהשתפר או לא לראות את זה יותר בחיים. היתה לי שיחה עם רופא אצלנו במרפאה וזה באמת הרגיע אותי וכיום אני רואה את זה בצורה שונה- הגישה שלי כן השתנתה מאוד ואני כן תופסת מהתפקיד שלי, אבל לא בתור חובשת אלא בתור מישהי שמטפלת באנשים השגרה במרפאה שלנו, בסך הכל, היא לשחק ברופא וחולה עם החיילים- הם רוצים ימי מחלה, אנחנו רוצים לטפל בחולים אמיתיים וכו. כשיש באמת חולים אנחנו מבדילים בינהם בקלות וכן מטפלים בהם אבל לעיתים נדירות אנחנו נקלעים לסיטואציות טראומטיות. אני יצאתי בזול, לפני יומיים איזה קצין ירה לעצמו בראש ו3 חובשים ונהג אמבולנס לא ידעו מה לעשות עם עצמם כשראו את זה. בסופו של דבר אנחנו ילדים. אני ממש לא מעוניינת לרדוף אחרי האירועים האלו אבל ברור לי שאם בכל מקרה יצא לי אני אעשה הכל ואחר כך אצא מחושלת. תודה על ההקשבה ורשמתי שאני לא חיילת כי אני לא מרגישה כמו חיילת. אם יקראו לי חיילת ברחוב אני לא אסתובב

 

[sbenzvi]

כנראה שהתכוונת לנגיף CMV....