לא קשור.. משהו שכתבתי.
מקווה שתהנו.
החיים פשוט קצרים מדי
כשאני נולדתי, העולם עוד היה כה ישן, כה שונה מההווה. המאה ה-16. תקופה שבה נולדת עשיר, ומתת עשיר. אם נולדת עני, נשארת כך כל חייך. אני הייתי ענייה. לא היה לי אז אף אחד, הייתי בודדה. אז עבדתי בעבודה היחידה שהתאפשרה לי. אבל הבדידות לא עזבה אותי. בסופו של דבר, כשכבר התחלפה מאה, חליתי. גססתי מעגבת. ופתאום, במותי, היו מסביבי יותר אנשים משהיו אי פעם בחיי. אבל זה כבר לא שינה. כלום לא שינה. עד שבא האיש. המסתורי שאמר שיציל את נשמתי. אמר שהוא המושיע שלי, והוא צירף אותי אל עולמו. עולם שהפך להיות הדבר שאותו אני מכירה טוב מכל. היחיד שאני מכירה, בעצם. אז הרגתי, צדתי. ניזונתי על כל אחד שנקרה בדרכי. אך גם זה לא היה מספיק. עדיין הייתי לבד. ואז, אחרי כמה מאות שנים, נתקלתי בך. עקבתי אחרייך זמן מה לפני שהבחנת בי. הסתובבתי באותו אזור, שם באירלנד, כבר מספר שנים. והיו שם הרבה גברים. הרבה שיכורים, אך אתה תפסת את עיני. אני מניחה שאפשר לקרוא לזה 'אהבה במבט ראשון', אבל הרי אומרים שאין אנו מסוגלים לאהוב, אז אני כבר לא יודעת מה זה היה. אבל היה זה משהו. אז נעמדתי כשגבי אל פתח הבאר, בו בילית כל לילה. ניגשת אליי, משהו משך אותך. התחלנו לשוחח מעט, יכולתי לחוש אותך, לחוש את כאבך, את הצורך שלך, את בדידותך. ביקשת ממני להראות לך את עולמי. הסתובבתי אלייך ופניי התשתנו, אתה נבהלת מעט, אך לא נרתעת. התבוננת בי כמו מכושף. סטיתי לכיוון צווארך, השקעתי את שיניי בך. חושיך החלו להתקהות. נפלת על ברכייך, בהית בפס הדם האדום שציירתי על חזי, התקרבת אליו בעיניים בלתי ממוקדות... ומאז שוב לא היינו לבד. אנשים הצטרפו, עזבו, שוטטו איתנו, אז לנו לא היה אכפת. גם אם היינו חבורה כמה מאות שנים, זה לא היה משנה. היינו שנינו יחד. וזה כל מה שהיינו צריכים. לרוב בילינו את יומנו בנפרד, כל אחד מאיתנו ניזון, צד. ובערב תמיד אהבנו להיפגש בכיכר. היית לוקח את ידי, טועם את טעם הדם הטרי על שפתיי, מביט בקורבנות החדשים שעשיתי לי. מדי פעם, הייתי מוצאת לך משהו מיוחד. עלמה בתולה, חוזה, צוענייה.. אהבת צעניות יותר מכל. טענת שדמן היה מתוק מכל דבר. ולילה אחד, ביום הולדתך, הבאתי לך אחת. נערה צוענייה אחת ששינתה הכל. ששינתה אותך, לנצח. לא חשדנו בכלום, המשכנו להרוג, המשכנו להיפגש בכיכר העיר, המשכנו בשלנו. עד שלילה אחד חזרתי הביתה ומצאתי אותך מכווץ בפינה. מלמלת על אנשים ששתינו, על מעשים שעשינו, ובהתחלה לא הבנתי. חשבתי שאתה משחק איתי משחק. תמיד אהבנו משחקים. תמיד אהבתי הפתעות. אבל זה לא היה משחק. אתה חשת חרטה על הכל, ואז הבנתי. הם החזירו לך את נשמתך, ואתה כבר לא היית אתה. גירשתי אותך אז, לרחוב. הגעתי אל שבט הצוענים הארור ההוא. התחננתי, איימתי, הסברתי, אך ללא הועיל. כבר חשבתי שלעולם לא תחזור אליי. אבל אתה מצאת אותי, בפתחה של מאה חדשה, מצאת אותי. הכרת אותי טוב מכולם. תמיד דיברתי על סין. אמרת שנוכל לחזור אל המערבולת, להיות ביחד שוב. אני כ"כ רציתי להאמין, עד ששכנעתי את עצמי שבאמת חזרת. חשבתי כך במשך כמה חודשים, אך לבסוף העמדתי אותך במבחן. נכשלת. הצטערת. ברחת. השארת אותי לבד. כמעט מאה שלמה, לבד. ואז נפגשנו שוב. אתה כבר היית כה טוב והגון. זה הגעיל אותי. מצאת לך אהבה חדשה, ו.. והרגת אותי. אילו היא רק ידעה מה היה בינינו. אבל אפילו אתה העמדת פנים שלא היה כלום. רק לחשתי את שמך.. והתנפצתי. לרגע אחד הייתי אני, והכל היה בסדר. ואז.. ואז לא הייתי אני. לא הייתי כלום. פשוט הפסקתי. ואז החזירו אותי, מצאתי עצמי בתוך ארגז עץ, לבד.במשך זמן מה לא מצאתי את מקומי, לא ידעתי מי אני. וכ"כ רציתי לראותך שוב. עמדתי באור ללא להבות, הייתי אנושית. במשך זמן כה רב לא הייתי אנושית, והייתי עייפה כל כך. כלום כבר לא שינה לי. ואז הגיעה השורה. העגבת חזרה לסיים את העבודה. אנשים באו והלכו, יום ולילה, יום ולילה. ואני נשארתי איפה שאני. לבד. חזרתי לחיות בלילות, היה זה הפתרון היחיד. שנכפה עליי. ואתה התרכזת רק בי, ואני בעמדתי פנים שאני לא עושה את אותו הדבר. נהיית אפל, והתמקדת בי בלבד. עד שלבסוף, נהיית כה אפל, כה מרוחק, כה שבור, עד שכבר לא היה אכפת לך מכלום. בילינו אז את הלילה יחד. שאלת אותי אם אני מרגישה את הקור, פשוט התעלמתי אז. לא היה לי זמן לתהות למה התכוונת, וגם לא היה לי אכפת. מאז עבר זמן, עברו דברים. עליי ועלייך. וחזרתי אלייך עם הבלתי אפשר, הייתי בהריון. עברתי אצל כל חוזה, ביקרתי כמעט אצל כל שמאן ביבשת. אף אחד לא ידע להסביר. הייתי בפאניקה. חזרתי אלייך. אחרי זמן כה רב בו לא היינו קרובים, הרגשתי שאתה היחיד שיש לי, היחיד שמבין. רגשות אנושיים השתלטו עליי, שנאתי את זה. לא הבנתי. אנשים שוב היו סביבי יום ולילה, אך הרגשתי כה בודדה. ואז הרגשתי את הקור. הקור של לא לדעת מה לעשות. הקור של חוסר ההבנה. הדאגה לחיי, ויום אחד, גם הדאגה למה- יותר נכון למי- שבתוכי. הרגשתי שאני אוהבת אותו כל כך, וזה בלבל אותי כל רגע. עכשיו רודפים אחרינו, כולם רוצים את הדבר הנפלא הזה שבתוכי. אני כבר יודעת מה עליי לעשות. אני לא מאמינה שזה מה שעליי לעשות. אבל אני בוטחת בך. שתשמור עליו. על הדבר הטוב היחיד שעשינו ביחד. מאז שאני זוכרת את עצמי, חיפשתי הפתעות. אתה יודע את זה. טוב מכולם. חיפשתי דברים חדשים כל רגע, זה מה שהחזיק אותי כל אותן מאות שנים. חיפשתי הפתעות כי כה פחדתי שהן ימצאו אותי קודם. עכשיו הן באמת מצאו אותי. עברתי הכל, זמן כה רב אני בעולם הזה, וכעת אני יודעת שכל חיי, ומותי, הובילו אותי לפה. לרגע הזה. אך מעולם לא עזבה אותי ההרגשה שהחיים קצרים מדי. תאמין לי, אני יודעת. 400 שנה ועדיין קצרים מדי.
