melancholy man
New member
Dream a little dream of Mama Cass
The Mamas & the Papas- If You Can Believe Your Eyes and Ears ב 28 ליולי 1972, קיבלה מישל פילפס (מאמא מישל) שיחת טלפון מחברה ותיקה: קאס אליוט הלוא היא מאמא קאס, אליוט בדעמות סיפרה שיום קודם לכן היא הופעה לראשונה בחייה ועוד במופע בפני הפלדיום הענק בלונדון "אני יודעת" הוספיה המאמא הגדולה "שבחיים לא אגיע להצלחה שהייתה לי עם הלהקה, אבל אתמול הרגשתי שסוף סוף הצלחתי במשהו". מישל הייתה שמחה שלאחר תקופה ארוכה של התמוטטויות, נישואים כושלים, הריון בילתי רצוי, ביזוי בטלוויזיה האמרקאית והתמודדות בילתי פוסקת עם התמכרות לסמים, אלכוהול ואוכל הצליחה חברתה "לקחת את עצמה בידיים" ואולי תצליח סוף סוף לצאת מהמעגל הנואש בו היא חייה מאז 1967, קאס אליוט מצידה, יצאה למסיבה עם מיק וביאנקה ג'אגר, ולאחר מיכן למסיבה אצל דבי רינולדס שוב עם כל לונדון ההדוניסטית של אותם ימים, לאחר המסיבות ולאחר 12 לילות רצופים של הופעות מול הפלדיום המלא, כשכל הקהל עומד על רגליו ומריע לה בסיום ההופעה, הלכה מאמא קאס לישון ולא קמה יותר. רק שש שנים קודם לכן, הכל היה אחר, קאס אליוט, שנולדה כנועמי אלן כהן, נערה יהודייה שמנמנה ושמחה מניו יורק, עזבה את the Mugwumps, הרכב בו חברה יחד עם בעלה דאז ג'ימס הנדריקס (לא אין קשר...) ובצוותא עם מי שהיה אהובה בסתר וחבר הלהקה דני דוהרטי, איחדה כוחות עם ג'ון ומישל פילפס, זוג נשוי מלהקת הג'רנימן, להקים את המאמאס והפאפאס, ולהוציא את אלבומם הראשון If You Can Believe Your Eyes and Ears ששבר כמעט כל שיא אפשרי של הצלחה מסחרית והיה אחד האלבומים שהגדירו את מה שנקרא אח"כ "הצליל של קליפורניה" או "sunshine pop". האלבום הזה משלב בתוכו את כל מה שטוב בשנות השישים, תמימות, שמחה, רצון לשינוי, אמונה, אופטימיות ובעיקר, לפחות מבחינת המוסיקה, המון קסם והרמוניות קוליות שהיו גורמות לארבעת המופלאים מליברפול להחוויר ולבראיין ווילסון להשתגע עוד פעם. לפאפאס והמאמאס היה את הכישרון הכל כך נדיר הזה, להגיד משהו קצר, מקסים, נעים לאוזן אבל עדיין בעל משמעות, בשלב הזה של הקרירה שלהם, אפשר לשמוע מהאלבום את השמחה, האנרגיות החיוביות והאהבה בכל תו באלבום, ברור שיש כאן חבורה מאוד מוכשרת שמאוד נהנית לעשות את מה שהיא עושה. מאמא קאס אליוט הייתה הכוכב של הלהקה, מישל פילפס הייתה האישה היפה שכול היפי שכיבד את עצמו חלם עליה, אבל היוצר האמיתי היה ג'ון פילפס הסופר מוכשר, שיחד עם דוהרטי נתן ללהקה את צליל הגיטרות המיוחד שלה, כאשר קאס עם הקול יוצא הדופן שלה והנוחכות המדהימה ומישל פילפס נערה יפיפיה בעלת קול פעמונים של ממש משלימות תמונה הרמונית כמוה יש בעולם הפופ פעם בכמה עשורים. מתוך האלבום הזה, כל ילד בן 4 גם היום מכיר את "California Dreamin" שיר שגם מאה אלף ספרים כתובים הייטב לא יצליחו לתאר טוב ממנו את האווירה בקליפורניה בשנים ההם, יש בו את הכל, את השמחה והעצב השמש והאופטימיות יופי הנעורים והרצון לשנות, והכל עטוף בנייר צלופין מרשרש ונעים כמו מתנה שקיבלת בגיל חמש והכילה את כל האהבה שבעולם. אבל חוץ ממנו יש באלבום הזה שורה של שירים שכל אחד מהם שווה מאמר בפני עצמו. האלבום מתחיל ב "Monday, Monday" עוד להיט ענק של פילפס שמצהיר כבר מהתחלה על כוונות הלהקה, הם יתנו לנו פופ מדיוק אבל מלא בנשמה שיתפוס מהרגע הראשון ולא יעזוב כל החיים, יש בשיר הזה איכויות שהם מעל לזמן ולמקום, מין עצבות מתוקה כזאת. ההמשך עם שני שירים מקפיצים כמו "Straight Shooter" ו "Somebody Groovy" רק מכינים אותנו לשנים מהשירים הטובים באלבום: "I Call Your Name" הקאבר הקסום לשירם הנאיבי והנפלא של לנון ומקרטני ו"Do You Wanna Dance", שניהם הם הד לאהבות האמיתיות של חברי הלהקה, הפופ ורוק אנד רול של שנות החמישים עם הדים אפילו לחיבה המשונה של קאס אליוט לשירי מחזות זמר ישנים. השיר הבא אחריהם Go Where You Wanna Go הוא בסך הכל הקדמה מצוינת ל קליפורניה החולמת, שעליו באמת לא צריך לדבר הרבה. הצד השני של התקליט באופן מדהים לא נופל מהראשון, עם שני קאברים מעולים ל Spanish Harlem" ו You Baby שמראים שוב את המשיכה של הלהקה לפופ/רוק ישן ואת ההרמוניות הקסומות שלהם, גם שאר השירים באלבום: Somebody Groovy, Hey Girl ושיר הסיום: The "In" Crowd הם שלושתם עדות ליכולת המדיהמה של הפאפאס והמאמאס להפוך שירים פשוטים לפעמים אפילו סתמיים ליצירות מרגשות בזכות הצליל והאווירה שהם נותנים לשיר ובעיקר בזכות היכולות הוקליות המופלאות שלהם. If You Can Believe Your Eyes and Ears היה הצגת תכלית של להקה צעירה חדשה ואוהבת, למרבה הצער קצת אחרי שיצא האלבום, מריבות אישיות ורומנים בין חברי הלהקה: מישל פילפס עזבה את ג'ון לטובת דני דוהרטי, בו הייתה מאוהבת מאמא קאס, מישל וג'ון כמובן נפרדו, גם ממערכת היחסים בין מישל לדוהרטי לא יצא כלום, אך היחיסים בין השלושה ובינם לבין מאמא קאס שהייתה כאמור מאוהבת בסתר בדוהרטי לא חזרו מעולם להיות כשהיו. הם המשיכו להוציא אלבומים (3 ליתר דיוק) והמשיכו לצעוד בראש מצעדי הפזמונים ואף היו האטרקציה המרכזית בפסטיבל מונטרי (שג'ון פילפס היה בין מפיקיו) אבל הלהקה התפרקה ב 1968, כאשר קאס אליוט ביקשה להמשיך לקרירת סולו. קרירת הסולו של אליוט לא הביאה לה את ההצלחה שהיא חשבה שתקבל ובוודאי שלא הורידו ממנה את המתחים, להוציא שיר אחד שהוקלט עוד עם הלהקה: Dream a Little Dream of Me היא לא הצליחה לחזור למצעדי הפזמונים או המכירות, הקרירה שלה הפכה תלויה בהופעות אורח מבזות בטלוויזיה שנועדו בעיקר לממן את התמכרותה לסמים ולאורך החיים הראוותי שפיתחה במהלך השנים. חולשתה הפיזית, ההתמכרויות השונות שלה ואורח החיים הזה, גרם לה לאחר פרוק הלהקה, להתמוטטות אחר התמוטטות וכאשר באיומי תביעה מצד חברת התקליטים התכנסו שוב חברי הלהקה להקליט אלבום אחרון: People Like Us הדבר ניכר בקולה ותרם לחוסר ההצלחה המסחרית והאומנותית של האלבום ההוא. בסופו של דבר באו משום מקום כמעט, ההופעות בלונדון, המסיבות, שיחת הטלפון למישל והשינה שממנה לא קמה יותר, אבל באלבום אחד זכינו לראות בשיא גדולתה את אחת הנשים הגדולות באמת של עולם הרוק כשהיא עומדת בראש אחת הלהקות היותר קסומות שהיו אי פעם, אני ידוע שקסם ומתיקות זה לא מה שרוב החברים כאן מצפים לו מאלבום רוק, אבל תעשו לעצמכם טובה ותנו צ'אנס לקסם של המאמאס והפאפאס, זה שווה את זה!.
The Mamas & the Papas- If You Can Believe Your Eyes and Ears ב 28 ליולי 1972, קיבלה מישל פילפס (מאמא מישל) שיחת טלפון מחברה ותיקה: קאס אליוט הלוא היא מאמא קאס, אליוט בדעמות סיפרה שיום קודם לכן היא הופעה לראשונה בחייה ועוד במופע בפני הפלדיום הענק בלונדון "אני יודעת" הוספיה המאמא הגדולה "שבחיים לא אגיע להצלחה שהייתה לי עם הלהקה, אבל אתמול הרגשתי שסוף סוף הצלחתי במשהו". מישל הייתה שמחה שלאחר תקופה ארוכה של התמוטטויות, נישואים כושלים, הריון בילתי רצוי, ביזוי בטלוויזיה האמרקאית והתמודדות בילתי פוסקת עם התמכרות לסמים, אלכוהול ואוכל הצליחה חברתה "לקחת את עצמה בידיים" ואולי תצליח סוף סוף לצאת מהמעגל הנואש בו היא חייה מאז 1967, קאס אליוט מצידה, יצאה למסיבה עם מיק וביאנקה ג'אגר, ולאחר מיכן למסיבה אצל דבי רינולדס שוב עם כל לונדון ההדוניסטית של אותם ימים, לאחר המסיבות ולאחר 12 לילות רצופים של הופעות מול הפלדיום המלא, כשכל הקהל עומד על רגליו ומריע לה בסיום ההופעה, הלכה מאמא קאס לישון ולא קמה יותר. רק שש שנים קודם לכן, הכל היה אחר, קאס אליוט, שנולדה כנועמי אלן כהן, נערה יהודייה שמנמנה ושמחה מניו יורק, עזבה את the Mugwumps, הרכב בו חברה יחד עם בעלה דאז ג'ימס הנדריקס (לא אין קשר...) ובצוותא עם מי שהיה אהובה בסתר וחבר הלהקה דני דוהרטי, איחדה כוחות עם ג'ון ומישל פילפס, זוג נשוי מלהקת הג'רנימן, להקים את המאמאס והפאפאס, ולהוציא את אלבומם הראשון If You Can Believe Your Eyes and Ears ששבר כמעט כל שיא אפשרי של הצלחה מסחרית והיה אחד האלבומים שהגדירו את מה שנקרא אח"כ "הצליל של קליפורניה" או "sunshine pop". האלבום הזה משלב בתוכו את כל מה שטוב בשנות השישים, תמימות, שמחה, רצון לשינוי, אמונה, אופטימיות ובעיקר, לפחות מבחינת המוסיקה, המון קסם והרמוניות קוליות שהיו גורמות לארבעת המופלאים מליברפול להחוויר ולבראיין ווילסון להשתגע עוד פעם. לפאפאס והמאמאס היה את הכישרון הכל כך נדיר הזה, להגיד משהו קצר, מקסים, נעים לאוזן אבל עדיין בעל משמעות, בשלב הזה של הקרירה שלהם, אפשר לשמוע מהאלבום את השמחה, האנרגיות החיוביות והאהבה בכל תו באלבום, ברור שיש כאן חבורה מאוד מוכשרת שמאוד נהנית לעשות את מה שהיא עושה. מאמא קאס אליוט הייתה הכוכב של הלהקה, מישל פילפס הייתה האישה היפה שכול היפי שכיבד את עצמו חלם עליה, אבל היוצר האמיתי היה ג'ון פילפס הסופר מוכשר, שיחד עם דוהרטי נתן ללהקה את צליל הגיטרות המיוחד שלה, כאשר קאס עם הקול יוצא הדופן שלה והנוחכות המדהימה ומישל פילפס נערה יפיפיה בעלת קול פעמונים של ממש משלימות תמונה הרמונית כמוה יש בעולם הפופ פעם בכמה עשורים. מתוך האלבום הזה, כל ילד בן 4 גם היום מכיר את "California Dreamin" שיר שגם מאה אלף ספרים כתובים הייטב לא יצליחו לתאר טוב ממנו את האווירה בקליפורניה בשנים ההם, יש בו את הכל, את השמחה והעצב השמש והאופטימיות יופי הנעורים והרצון לשנות, והכל עטוף בנייר צלופין מרשרש ונעים כמו מתנה שקיבלת בגיל חמש והכילה את כל האהבה שבעולם. אבל חוץ ממנו יש באלבום הזה שורה של שירים שכל אחד מהם שווה מאמר בפני עצמו. האלבום מתחיל ב "Monday, Monday" עוד להיט ענק של פילפס שמצהיר כבר מהתחלה על כוונות הלהקה, הם יתנו לנו פופ מדיוק אבל מלא בנשמה שיתפוס מהרגע הראשון ולא יעזוב כל החיים, יש בשיר הזה איכויות שהם מעל לזמן ולמקום, מין עצבות מתוקה כזאת. ההמשך עם שני שירים מקפיצים כמו "Straight Shooter" ו "Somebody Groovy" רק מכינים אותנו לשנים מהשירים הטובים באלבום: "I Call Your Name" הקאבר הקסום לשירם הנאיבי והנפלא של לנון ומקרטני ו"Do You Wanna Dance", שניהם הם הד לאהבות האמיתיות של חברי הלהקה, הפופ ורוק אנד רול של שנות החמישים עם הדים אפילו לחיבה המשונה של קאס אליוט לשירי מחזות זמר ישנים. השיר הבא אחריהם Go Where You Wanna Go הוא בסך הכל הקדמה מצוינת ל קליפורניה החולמת, שעליו באמת לא צריך לדבר הרבה. הצד השני של התקליט באופן מדהים לא נופל מהראשון, עם שני קאברים מעולים ל Spanish Harlem" ו You Baby שמראים שוב את המשיכה של הלהקה לפופ/רוק ישן ואת ההרמוניות הקסומות שלהם, גם שאר השירים באלבום: Somebody Groovy, Hey Girl ושיר הסיום: The "In" Crowd הם שלושתם עדות ליכולת המדיהמה של הפאפאס והמאמאס להפוך שירים פשוטים לפעמים אפילו סתמיים ליצירות מרגשות בזכות הצליל והאווירה שהם נותנים לשיר ובעיקר בזכות היכולות הוקליות המופלאות שלהם. If You Can Believe Your Eyes and Ears היה הצגת תכלית של להקה צעירה חדשה ואוהבת, למרבה הצער קצת אחרי שיצא האלבום, מריבות אישיות ורומנים בין חברי הלהקה: מישל פילפס עזבה את ג'ון לטובת דני דוהרטי, בו הייתה מאוהבת מאמא קאס, מישל וג'ון כמובן נפרדו, גם ממערכת היחסים בין מישל לדוהרטי לא יצא כלום, אך היחיסים בין השלושה ובינם לבין מאמא קאס שהייתה כאמור מאוהבת בסתר בדוהרטי לא חזרו מעולם להיות כשהיו. הם המשיכו להוציא אלבומים (3 ליתר דיוק) והמשיכו לצעוד בראש מצעדי הפזמונים ואף היו האטרקציה המרכזית בפסטיבל מונטרי (שג'ון פילפס היה בין מפיקיו) אבל הלהקה התפרקה ב 1968, כאשר קאס אליוט ביקשה להמשיך לקרירת סולו. קרירת הסולו של אליוט לא הביאה לה את ההצלחה שהיא חשבה שתקבל ובוודאי שלא הורידו ממנה את המתחים, להוציא שיר אחד שהוקלט עוד עם הלהקה: Dream a Little Dream of Me היא לא הצליחה לחזור למצעדי הפזמונים או המכירות, הקרירה שלה הפכה תלויה בהופעות אורח מבזות בטלוויזיה שנועדו בעיקר לממן את התמכרותה לסמים ולאורך החיים הראוותי שפיתחה במהלך השנים. חולשתה הפיזית, ההתמכרויות השונות שלה ואורח החיים הזה, גרם לה לאחר פרוק הלהקה, להתמוטטות אחר התמוטטות וכאשר באיומי תביעה מצד חברת התקליטים התכנסו שוב חברי הלהקה להקליט אלבום אחרון: People Like Us הדבר ניכר בקולה ותרם לחוסר ההצלחה המסחרית והאומנותית של האלבום ההוא. בסופו של דבר באו משום מקום כמעט, ההופעות בלונדון, המסיבות, שיחת הטלפון למישל והשינה שממנה לא קמה יותר, אבל באלבום אחד זכינו לראות בשיא גדולתה את אחת הנשים הגדולות באמת של עולם הרוק כשהיא עומדת בראש אחת הלהקות היותר קסומות שהיו אי פעם, אני ידוע שקסם ומתיקות זה לא מה שרוב החברים כאן מצפים לו מאלבום רוק, אבל תעשו לעצמכם טובה ותנו צ'אנס לקסם של המאמאס והפאפאס, זה שווה את זה!.
