Don´t worry about this heart
15 אפריל 2002. דמיין אותה נכנסת הביתה לפנות ערב, מבואסת ממזג האויר. מכניסה דיסק למערכת, מפזרת את שיערה, נשכבת על הרצפה ובוהה בתקרה. ככה היא מעבירה את הזמן. אחרי נצח היא כבר במקלחת, נשטפת געגועים, מתכוננת ליציאה. היא יוצאת איתו כבר כמעט חצי שנה, ולו טוב עם זה. האצבע הקטנה שלה ברגל נתקעת בפינה של הדלת כשהיא חוצה את החדר על מנת לענות לטלפון המצלצל, ובלי סיבה מיוחדת זה מזכיר לה להיזכר במה שהיא זוכרת תמידית. כואב לה קצת יותר מלאדם רגיל במצב דומה. זה הוא בטלפון. שומעים את החיוך העצוב בקול שלה. "היי, במילא נפגשים עוד חצי שעה, מה אתה מטלפן?" "התגעגעתי". החיוך שלה מתרחב לחצי שנייה. "איזה מותק שאתה. אבל אני באמצע להתארגן. צריך הרי לשים משהו עליי, לא?" "אני מת על הגוף שלך". "עוד חצי שעה". ומנתקת. לא מתחשק לה כל כך להתלבש, לא להתאפר, לא לצאת. אבל אוי מה יגידו כולם כשיראו אותה כמו שהיא. הם נפגעים מהצורה שבה היא מתפקדת, היא יודעת, אבל אינה יכולה לעשות דבר. דמיין אותה מאוחר יותר באותו ערב יושבת בבית הקפה, הוא מולה. הוא מדבר, היא מחייכת, מזמינה מילק-שייק וניל והמלצר שקלט שהיא קצת עצובה מצייר לה מלמעלה סמיילי עם הסירופ שוקולד. הוא מבטיח הבטחות ולה כבר לא נוח בכסא, "בוא נעוף מכאן" היא אומרת, הם הולכים אליו לדירה, הוא אומר לה שהוא אוהב אותה, היא לא אומרת שהיא לא, הוא מנשק אותה, היא לא מתנגדת. בסוף הוא נרדם. למחרת היא מתעוררת והדבר הראשון שהיא חושבת עליו עוד לפני שהיא פוקחת את העיניים זה אתה. זאת החברה שלך, שהשארת שרופה עד ליסוד. עידן, צנחת עם מסוק היסעור והבערת את האדמה שעליה נשלחת להגן. השארת אם שכולה, אב שכבר לא יהיו לו בנים ונפש תאומה אחת, שנשרפה כליל. היא מנסה, כמו שאתה רואה, היא מנסה לחיות. אבל אתה אינך ולא תהיה. היא תחיה בעולמכם האבוד, לעד. ביום הזכרון היא תגיע לטקסים ותקשיב לנאומים שלא יועילו לה כעת בדבר. היא לא תעמוד בצפירות, כל הדגלים יחלפו על פניה ולא יסמלו דבר - לא מדינה, לא בית, לא חיים וחופש. היא תבקר את המצבה, הוא גם יבוא לשם כי הוא יודע. הוא יחבק אותה ויגיד משהו שייפול ישר לחור שבלב, אפילו בלי תחנת ביניים באוזניים. הם יילכו משם, היא תגיד לו שהיא רוצה להיות לבד, הוא יבין ויתחשב וייקח אותה הביתה. בדרך הם ישמעו ברדיו את השירים של יום הזכרון, איזו שטות, והיא תעלה לבד. היא לא תשתה, לא תעשן ולא תבכה. היא רק תיקח את הסכין, תחרוט על גופה את שמך במקום חדש ותבהה בתקרה.
15 אפריל 2002. דמיין אותה נכנסת הביתה לפנות ערב, מבואסת ממזג האויר. מכניסה דיסק למערכת, מפזרת את שיערה, נשכבת על הרצפה ובוהה בתקרה. ככה היא מעבירה את הזמן. אחרי נצח היא כבר במקלחת, נשטפת געגועים, מתכוננת ליציאה. היא יוצאת איתו כבר כמעט חצי שנה, ולו טוב עם זה. האצבע הקטנה שלה ברגל נתקעת בפינה של הדלת כשהיא חוצה את החדר על מנת לענות לטלפון המצלצל, ובלי סיבה מיוחדת זה מזכיר לה להיזכר במה שהיא זוכרת תמידית. כואב לה קצת יותר מלאדם רגיל במצב דומה. זה הוא בטלפון. שומעים את החיוך העצוב בקול שלה. "היי, במילא נפגשים עוד חצי שעה, מה אתה מטלפן?" "התגעגעתי". החיוך שלה מתרחב לחצי שנייה. "איזה מותק שאתה. אבל אני באמצע להתארגן. צריך הרי לשים משהו עליי, לא?" "אני מת על הגוף שלך". "עוד חצי שעה". ומנתקת. לא מתחשק לה כל כך להתלבש, לא להתאפר, לא לצאת. אבל אוי מה יגידו כולם כשיראו אותה כמו שהיא. הם נפגעים מהצורה שבה היא מתפקדת, היא יודעת, אבל אינה יכולה לעשות דבר. דמיין אותה מאוחר יותר באותו ערב יושבת בבית הקפה, הוא מולה. הוא מדבר, היא מחייכת, מזמינה מילק-שייק וניל והמלצר שקלט שהיא קצת עצובה מצייר לה מלמעלה סמיילי עם הסירופ שוקולד. הוא מבטיח הבטחות ולה כבר לא נוח בכסא, "בוא נעוף מכאן" היא אומרת, הם הולכים אליו לדירה, הוא אומר לה שהוא אוהב אותה, היא לא אומרת שהיא לא, הוא מנשק אותה, היא לא מתנגדת. בסוף הוא נרדם. למחרת היא מתעוררת והדבר הראשון שהיא חושבת עליו עוד לפני שהיא פוקחת את העיניים זה אתה. זאת החברה שלך, שהשארת שרופה עד ליסוד. עידן, צנחת עם מסוק היסעור והבערת את האדמה שעליה נשלחת להגן. השארת אם שכולה, אב שכבר לא יהיו לו בנים ונפש תאומה אחת, שנשרפה כליל. היא מנסה, כמו שאתה רואה, היא מנסה לחיות. אבל אתה אינך ולא תהיה. היא תחיה בעולמכם האבוד, לעד. ביום הזכרון היא תגיע לטקסים ותקשיב לנאומים שלא יועילו לה כעת בדבר. היא לא תעמוד בצפירות, כל הדגלים יחלפו על פניה ולא יסמלו דבר - לא מדינה, לא בית, לא חיים וחופש. היא תבקר את המצבה, הוא גם יבוא לשם כי הוא יודע. הוא יחבק אותה ויגיד משהו שייפול ישר לחור שבלב, אפילו בלי תחנת ביניים באוזניים. הם יילכו משם, היא תגיד לו שהיא רוצה להיות לבד, הוא יבין ויתחשב וייקח אותה הביתה. בדרך הם ישמעו ברדיו את השירים של יום הזכרון, איזו שטות, והיא תעלה לבד. היא לא תשתה, לא תעשן ולא תבכה. היא רק תיקח את הסכין, תחרוט על גופה את שמך במקום חדש ותבהה בתקרה.
