אבודה לחלוטין בלעדיך
New member
dimple שלי ../images/Emo10.gif
זה המקום היחידי בו אני יכולה לפנות אליך, לכתוב לך, לספר לך מה עובר עלי.אולי אתה קורא, ויודע שזו אני, אולי אתה בכלל לא מגיע לפה. כל כך הרבה קרה מאז דיברנו בפעם האחרונה. המצב הבריאותי של אמא שלי הולך ומדרדר, ובשבוע הבא היא תאלץ לעבור ניתוח, ובגלל כל התחלואים "הקטנים" שלה, הניתוח ה"פשוט" הזה שהיא אמורה לעבור הופך למסוכן ולבעייתי. האחות הגדולה שלה עברה בשבוע שעבר ארוע מוחי, ונכון לעכשיו היא בשיקום, ועדין לא יודעים כמה זמן זה יקח עד שהיא תעמוד שוב על הרגליים. קשה לי. קשה לי להתמודד עם הכל לבד. קשה לי שאין לי מי שאוכל להודות בפניו שאני פוחדת שאמא שלי לא תצא מזה. שנמאס לי להיות חזקה בשביל כולם, ובמיוחד בשביל עצמי, כי אחרת "איך תצאי מזה?". שאין לי מי שאוכל לבכות לו על הכתף, שאין מי שיגיד שאני סתם נלחצת כמו תמיד ו"תראי שיהיה בסדר". קשה לי לסובב את הראש בכל פעם שעובר לידי מישהו שמשתמש באותו בושם כמו שלך (וכולכם מתבשמים תמיד בכמויות כל - כך נדיבות בבושם הזה. למה??). קשה לי כי אני עדיין אוהבת, ואולי חמור מכך, עדיין מאוהבת. מאוהבת כמו אז, בהתחלה. השארת ריק עצום אחרי שהלכת. ריק שאני לא מצליחה למלא, לראשונה בחיי. זו פעם ראשונה שאני לא יודעת איך להתמודד עם הפרדה הזו, שנכפתה עלי. מהרגע שאני יוצאת מהעבודה, הראש מתמלא מחשבות וזכרונות, הלב נקרע מגעגוע, שגם עכשיו, כמעט חודש אחרי, רק הולך וגדל, מפרק ומרסק הכל מבפנים. כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להתגבר. המתנה שהכנת לי לשנתיים שלנו, עדיין תלויה על הקיר מול המיטה, ובכל פעם שאני מתבוננת בה, אני מרגישה את הלב נשבר עוד קצת, מרגישה עוד חתיכה שנושרת ממנו, ואני חסרת ישע. לא יודעת מה לעשות. עדיין לא מחקתי את המספר שלך מהזכרון של הסלולארי, ואת ה - SMSים שלך אני עדיין קוראת באדיקות בכל לילה לפני השינה. אני מקווה, ילד, שאתה שלם עם ההחלטה הזו. שעכשיו אתה מאושר, שטוב לך. אני כל - כך אוהבת אותך. כואבת שכבר לא שלך, אני.
זה המקום היחידי בו אני יכולה לפנות אליך, לכתוב לך, לספר לך מה עובר עלי.אולי אתה קורא, ויודע שזו אני, אולי אתה בכלל לא מגיע לפה. כל כך הרבה קרה מאז דיברנו בפעם האחרונה. המצב הבריאותי של אמא שלי הולך ומדרדר, ובשבוע הבא היא תאלץ לעבור ניתוח, ובגלל כל התחלואים "הקטנים" שלה, הניתוח ה"פשוט" הזה שהיא אמורה לעבור הופך למסוכן ולבעייתי. האחות הגדולה שלה עברה בשבוע שעבר ארוע מוחי, ונכון לעכשיו היא בשיקום, ועדין לא יודעים כמה זמן זה יקח עד שהיא תעמוד שוב על הרגליים. קשה לי. קשה לי להתמודד עם הכל לבד. קשה לי שאין לי מי שאוכל להודות בפניו שאני פוחדת שאמא שלי לא תצא מזה. שנמאס לי להיות חזקה בשביל כולם, ובמיוחד בשביל עצמי, כי אחרת "איך תצאי מזה?". שאין לי מי שאוכל לבכות לו על הכתף, שאין מי שיגיד שאני סתם נלחצת כמו תמיד ו"תראי שיהיה בסדר". קשה לי לסובב את הראש בכל פעם שעובר לידי מישהו שמשתמש באותו בושם כמו שלך (וכולכם מתבשמים תמיד בכמויות כל - כך נדיבות בבושם הזה. למה??). קשה לי כי אני עדיין אוהבת, ואולי חמור מכך, עדיין מאוהבת. מאוהבת כמו אז, בהתחלה. השארת ריק עצום אחרי שהלכת. ריק שאני לא מצליחה למלא, לראשונה בחיי. זו פעם ראשונה שאני לא יודעת איך להתמודד עם הפרדה הזו, שנכפתה עלי. מהרגע שאני יוצאת מהעבודה, הראש מתמלא מחשבות וזכרונות, הלב נקרע מגעגוע, שגם עכשיו, כמעט חודש אחרי, רק הולך וגדל, מפרק ומרסק הכל מבפנים. כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להתגבר. המתנה שהכנת לי לשנתיים שלנו, עדיין תלויה על הקיר מול המיטה, ובכל פעם שאני מתבוננת בה, אני מרגישה את הלב נשבר עוד קצת, מרגישה עוד חתיכה שנושרת ממנו, ואני חסרת ישע. לא יודעת מה לעשות. עדיין לא מחקתי את המספר שלך מהזכרון של הסלולארי, ואת ה - SMSים שלך אני עדיין קוראת באדיקות בכל לילה לפני השינה. אני מקווה, ילד, שאתה שלם עם ההחלטה הזו. שעכשיו אתה מאושר, שטוב לך. אני כל - כך אוהבת אותך. כואבת שכבר לא שלך, אני.