dear efinkalach ושאר חברי הפורום
סתם התגעגעתי לרשום ככה בתחילת ההודעות שלי.. אבל באמת שיש לי בעיה.. בעיה קשה אפילו.. והיא חוזרת על עצמה שוב ושוב ואולי לעולם לא תיפתר, אולי סתם בא לי להוציא את התיסכול החוצה, לקבל אוזן קשבת, ולשמוע - "הכל יהיה בסדר, בעוד שלושים שנה תוכלי להתנקם.." הבעיה היא לא אחרת מאשר - אמא. קשה לי איתה. היא צועקת, היא יורדת, היא עושה דווקא, היא מעצבנת, היא לא יודעת לנהוג, היא שואלת שאלות מרגיזות בכוונה, היא דוחפת את האף, היא אנטיפטית, היא לא רגישה, היא חסרת בטחון, היא אגואיסטית והיא לא ממש מתנהגת כמו אמא. ואמא עם כל השטויות שלה כבר גורמת לי להאמין שאני לא אוהבת אותה. כבר בעבר נאלצתי להתמודד עם העובדה שאמא שלי היא אמא לא טובה. היה לי מאוד מאוד קשה להגיע למסקנה הזו, ופעמים רבות פיקפקתי במסקנה הזו, חשבתי שאולי זה בגלל גיל ההתבגרות, שזה טבעי שאמא ובת לא יסתדרו, אבל זה לא זה. היא פשוט קשה מידי. אנחנו לא מסוגלות להסתדר. רק מידי פעם כשנסענו ביחד להתאמן בשייפ, יצא לנו קצת לדבר ברגיעה. מלבד הנסיעות הקצרות האלה, אנחנו תמיד צורחות אחת על השנייה. אני לא בן אדם עצבני, לא לחוץ, לא מרושע, אבל אני מרגישה שהיא מוציאה את כל הרע שבי. אין בן אדם בעולם שאני מתייחסת אליו כמו שאני מתייחסת אליה. והיא הביאה את עצמה למצב הזה. ונכון שזה יפה וקל להאשים את אמא, אבל זה פשוט האופי שלה. הוא מתנגש באופי שלי ואנחנו לא מסוגלות להתסדר. אבא שלי כבר וויתר, הוא לא מסוגל לסבול את שתינו ביחד, אז הוא פשוט צועק על שתינו שלא נדבר אחת אל השנייה, ואומר לאמא שלי שזה הגיל, ושזה יעבור לי, ושפשוט לא תענה לי, כאילו אני איזו תינוקת בת 4. באמת, אבא שלי צריך לדעת שזה לא ככה. והאמת שהוא קצת דו-פרצופי בעניין הזה. הוא אומר לאמא שלי שלא תענה לי, ואז מאחורי הגב שלה הוא אומר לי - "את יותר חכמה ממנה, למה את מנהגת ככה? תחסכי את זה ממנה, היא חסרת בטחון, היא לא כמוך שמסוגלת להבליג". בטח חטפתם שוק. איך אבא אומר דבר כזה. אבל זה היה די ברור לי. בכל מקרה, ניסיתי להסביר לה מה מפריע לי אבל זה ניראה כאילו זה נכנס מצד אחד ויוצא מהצד השני. לא יודעת, הייתי חייבת לפרוק אצת התסכול. ואני יודעת שיש אנשים שהמצב שלהם יותר גרוע משלי, אבל זה פשוט מעציב אותי וקשה לי עם העניין הזה..
סתם התגעגעתי לרשום ככה בתחילת ההודעות שלי.. אבל באמת שיש לי בעיה.. בעיה קשה אפילו.. והיא חוזרת על עצמה שוב ושוב ואולי לעולם לא תיפתר, אולי סתם בא לי להוציא את התיסכול החוצה, לקבל אוזן קשבת, ולשמוע - "הכל יהיה בסדר, בעוד שלושים שנה תוכלי להתנקם.." הבעיה היא לא אחרת מאשר - אמא. קשה לי איתה. היא צועקת, היא יורדת, היא עושה דווקא, היא מעצבנת, היא לא יודעת לנהוג, היא שואלת שאלות מרגיזות בכוונה, היא דוחפת את האף, היא אנטיפטית, היא לא רגישה, היא חסרת בטחון, היא אגואיסטית והיא לא ממש מתנהגת כמו אמא. ואמא עם כל השטויות שלה כבר גורמת לי להאמין שאני לא אוהבת אותה. כבר בעבר נאלצתי להתמודד עם העובדה שאמא שלי היא אמא לא טובה. היה לי מאוד מאוד קשה להגיע למסקנה הזו, ופעמים רבות פיקפקתי במסקנה הזו, חשבתי שאולי זה בגלל גיל ההתבגרות, שזה טבעי שאמא ובת לא יסתדרו, אבל זה לא זה. היא פשוט קשה מידי. אנחנו לא מסוגלות להסתדר. רק מידי פעם כשנסענו ביחד להתאמן בשייפ, יצא לנו קצת לדבר ברגיעה. מלבד הנסיעות הקצרות האלה, אנחנו תמיד צורחות אחת על השנייה. אני לא בן אדם עצבני, לא לחוץ, לא מרושע, אבל אני מרגישה שהיא מוציאה את כל הרע שבי. אין בן אדם בעולם שאני מתייחסת אליו כמו שאני מתייחסת אליה. והיא הביאה את עצמה למצב הזה. ונכון שזה יפה וקל להאשים את אמא, אבל זה פשוט האופי שלה. הוא מתנגש באופי שלי ואנחנו לא מסוגלות להתסדר. אבא שלי כבר וויתר, הוא לא מסוגל לסבול את שתינו ביחד, אז הוא פשוט צועק על שתינו שלא נדבר אחת אל השנייה, ואומר לאמא שלי שזה הגיל, ושזה יעבור לי, ושפשוט לא תענה לי, כאילו אני איזו תינוקת בת 4. באמת, אבא שלי צריך לדעת שזה לא ככה. והאמת שהוא קצת דו-פרצופי בעניין הזה. הוא אומר לאמא שלי שלא תענה לי, ואז מאחורי הגב שלה הוא אומר לי - "את יותר חכמה ממנה, למה את מנהגת ככה? תחסכי את זה ממנה, היא חסרת בטחון, היא לא כמוך שמסוגלת להבליג". בטח חטפתם שוק. איך אבא אומר דבר כזה. אבל זה היה די ברור לי. בכל מקרה, ניסיתי להסביר לה מה מפריע לי אבל זה ניראה כאילו זה נכנס מצד אחד ויוצא מהצד השני. לא יודעת, הייתי חייבת לפרוק אצת התסכול. ואני יודעת שיש אנשים שהמצב שלהם יותר גרוע משלי, אבל זה פשוט מעציב אותי וקשה לי עם העניין הזה..
