Cypress Hill - Till Death Do Us Par
בז'אנר הראפ נדיר מאוד למצוא הרכב שלם,ששרד שנים רבות. רובם רבים ומתפרקים, מאבדים חברים לטובת מלאך המוות או סתם הופכים משעממים וחסרי טעם. ולכן זה כל כך נדיר למצוא הרכב ראפ שפעיל שאחרי 18 שנות פעילות, וש13 שנה אחרי אלבום הבכורה שלהם, עדיין קולעים לנקודה הזאת בלב חובבי ההיפ הופ שהופכת את הצוואר למתקן בלונה פארק (זה עם הגורילה כן? לא ספינת הפיראטים). ב2004 הוציאו Cypress Hill את Till Death Do Us Part ,האלבום שהחזיר לי את האמון בהם. הם לא התפרקו (למרות שסן דוג עזב את הלהקה לתקופה קצרה,אך גם חזר), אף אחד מחברי הלהקה לא נפגע באף דרייב ביי (למרות שלפי התכנים האלימים שלהם, כנראה שהם לא היו רחוקים מזה) אלא כמו שניחשתם, הם נהיו משעממים טיפה. שנות ה2000 לא הועילו להרכב, שלמעט להיט גימיק חמוד שרץ באם טי וי, לא הצליחו להוציא אלבומים שראויים ליותר משמיעה בחנות התקליטים (או בימינו, הורדה למחשב וזריקה לתיקיה נידחת). אבל ב2004 כנראה קרה משהו טוב, כי לסייפריס נמאס מאיך שהם נשמעו. וכל פעם שזה קורה, הם משנים פאזה ומעשירים את הצליל שלהם. הפעם, הם הוסיפו לצליל המעושן/לטיני/הארדקור שלהם, נגיעות של מוזיקה ג'מאייקנית. סייפריס מעולם לא פחדו לטבל את ההיפ הופ שלהם. די ג'י מאגס הוא לא פריימיר. מאז ומתמיד הם נהנו לשלב מוזיקה לטינית,המון רוק, ובעיקר,צלילי עישון. הפעם, יחד עם כל השילובים הנ"ל, נוספו השפעות ראגיי, דאב וסקא, שמתבטאות ב3 השירים הבולטים באלבום. השיר הראשון הוא נצר לשושלת ארוכת שנים של דומיו באלבומי סייפריס. במשך שנים סייפרים היו ידועים באהבתם לירוק (ולא, הם לא באים לקריית אליעזר) עד אשר לתקופה מסוימת היו הדוברים של האגודה ללגליזציה של סמים קלים בארה"ב, והשיא היה בלי ספק כאשר בהופעה בתוכנית SNL הדליקו חברי הלהקה ג'ויינט בשידור חי. אז זה היה מאוד טבעי שיופיע שיר כמו Ganja Bus שמארח את דמיאן מארלי (כן,בן של) שכולל מקצב שיקפיץ גם את יו"ר אל-סם, וליריקס שמהללים את העלה האגדי, לפחות ממה שהבנתי (בכל זאת, למרות השורשים הקולומביאנים שלי, אני לא מדבר לטינית....נסו אתם לבקש מאמא שלכם לתרגם שיר בשם ב Ganja Bus). השיר השני הוא Busted in the Hood, שעל רקע אווירת דאב אפלה, בי-ריל מספר על ביקור קצר בכלא. למעשה כל השיר מבוסס על הקלאסיקה של הביסטי בויז Paul Revere, כאשר לאורך כל השיר מפוזרים משפטים מהמקור. כך שבעצם עם פלאו דומה למקור, ומס' משפטים זהים, מצליח בי ריל לשנות לגמרי את הנושא. והשיר השלישי הוא גם הסינגל הראשון, בו מארחים סייפריס את טים אמסטרונג מהרכב הPאנק ראנסיד, What's Your Number?. בשיר סימפל די ג'י מאגס את הקלאסיקה The Guns of Brixton של הקלאש, בצורה מוצלחת ביותר, שיצרה תערובת של סקא,רוק והיפ הופ, מה שהשאיר את הבמה לבי-ריל לספר על פיק-אפ מוצלח במועדון, בצורה משעשעת ביותר כמו שרק הוא יודע. בטח כבר שמתם לב למגמה פה, שלמעשה רוב הדברים המוצלחים הם דווקא של בי-ריל. אז אני אשקר אם לא אגיד שבי-ריל הוא הבולט שבין 2 הראפרים. אין מה לעשות, סן-דוג הוא ראפר בסגנון ווסט קואוסט רגיל למדי, ואומנם הוא עושה את זה מעולה, אבל זה לא משתווה למשחקי המילים, הפלאו ובעיקר, הקול המיוחד של בי-ריל. בי ריל הוא מסוג האנשים המיוחדים האלה, שלא משנה איפה ומתי תשמע את הקול שלהם, אתה תזהה אותו בשנייה הראשונה. כן, בדיוק כמו סנופ דוג, מטהוד מן ושמעון פרס. אך למרות שלאורך כל האלבום בולט הקובני הבהיר יותר על קובני הכהה יותר, האיטלקי גם לא שוכח לתרום את חלקו. באלבום די ג'י מאגס (המפיק של השלישייה) יצר סאונד אפל שנותן תחושה של לילה חורפי בלוס אנג'לס, באזורים הפחות בטוחים של העיר. המקצבים נהיו יותר איטיים, התופים פחות אלימים, והסאונד יותר מגובש ושלם. הבעיה היחידה היא שדווקא השירים שבהם מאגס לא היה מעורב יצאו הכי מוצלחים. על גאנג'ה באס המעולה כבר רשמתי, ובחיי שכשתשמעו את Latin Thugs תרצו לגדל שפם,לגלח את הראש ולצאת עם קצת הומיז למצוא כמה צ'יקות אחרי מרתון של טלנובלות מקסיקניות בטלמונדו. וכמובן יש את השיר שסוגר את האלבום ונושא את שמו - Till Death Do Us Part. (בלי להכליל את הקטע האינסטרומנטאלי בן הדקה שאחריו שנקרא באופן הולם "הספד") במשך כל 18 שנות פעילותם סייפריס היל היו מיליטנטים, בוטים, מעושנים ובאופן כללי – באד בויז קלאסים. ולכן זה כל כך מיוחד כשהם מקליטים שיר כל כך נוגע. Till Death Do Us Part הוא בעצם שיר אהבה של בי-ריל, עם הפקה שנותנת תחושת כנסיה ביום חתונה, בהתאם לשם השיר, שנלקח משבועת הנשואים הנוצרית. באופן מפתיע, הלטיני הקשוח מצליח לרגש, כנראה שזה בגלל שתמיד כשהThug הקלאסי חושף את הלב, זה יותר נדיר ומיוחד. וזה מה שהופך את האלבום הזה לטוב ביותר מזה שנים של ההרכב. הם גדלו, ובניגוד להרכבים רבים, הצליחו באמת לגרום למוזיקה לגדול איתם. הם התבגרו.
בז'אנר הראפ נדיר מאוד למצוא הרכב שלם,ששרד שנים רבות. רובם רבים ומתפרקים, מאבדים חברים לטובת מלאך המוות או סתם הופכים משעממים וחסרי טעם. ולכן זה כל כך נדיר למצוא הרכב ראפ שפעיל שאחרי 18 שנות פעילות, וש13 שנה אחרי אלבום הבכורה שלהם, עדיין קולעים לנקודה הזאת בלב חובבי ההיפ הופ שהופכת את הצוואר למתקן בלונה פארק (זה עם הגורילה כן? לא ספינת הפיראטים). ב2004 הוציאו Cypress Hill את Till Death Do Us Part ,האלבום שהחזיר לי את האמון בהם. הם לא התפרקו (למרות שסן דוג עזב את הלהקה לתקופה קצרה,אך גם חזר), אף אחד מחברי הלהקה לא נפגע באף דרייב ביי (למרות שלפי התכנים האלימים שלהם, כנראה שהם לא היו רחוקים מזה) אלא כמו שניחשתם, הם נהיו משעממים טיפה. שנות ה2000 לא הועילו להרכב, שלמעט להיט גימיק חמוד שרץ באם טי וי, לא הצליחו להוציא אלבומים שראויים ליותר משמיעה בחנות התקליטים (או בימינו, הורדה למחשב וזריקה לתיקיה נידחת). אבל ב2004 כנראה קרה משהו טוב, כי לסייפריס נמאס מאיך שהם נשמעו. וכל פעם שזה קורה, הם משנים פאזה ומעשירים את הצליל שלהם. הפעם, הם הוסיפו לצליל המעושן/לטיני/הארדקור שלהם, נגיעות של מוזיקה ג'מאייקנית. סייפריס מעולם לא פחדו לטבל את ההיפ הופ שלהם. די ג'י מאגס הוא לא פריימיר. מאז ומתמיד הם נהנו לשלב מוזיקה לטינית,המון רוק, ובעיקר,צלילי עישון. הפעם, יחד עם כל השילובים הנ"ל, נוספו השפעות ראגיי, דאב וסקא, שמתבטאות ב3 השירים הבולטים באלבום. השיר הראשון הוא נצר לשושלת ארוכת שנים של דומיו באלבומי סייפריס. במשך שנים סייפרים היו ידועים באהבתם לירוק (ולא, הם לא באים לקריית אליעזר) עד אשר לתקופה מסוימת היו הדוברים של האגודה ללגליזציה של סמים קלים בארה"ב, והשיא היה בלי ספק כאשר בהופעה בתוכנית SNL הדליקו חברי הלהקה ג'ויינט בשידור חי. אז זה היה מאוד טבעי שיופיע שיר כמו Ganja Bus שמארח את דמיאן מארלי (כן,בן של) שכולל מקצב שיקפיץ גם את יו"ר אל-סם, וליריקס שמהללים את העלה האגדי, לפחות ממה שהבנתי (בכל זאת, למרות השורשים הקולומביאנים שלי, אני לא מדבר לטינית....נסו אתם לבקש מאמא שלכם לתרגם שיר בשם ב Ganja Bus). השיר השני הוא Busted in the Hood, שעל רקע אווירת דאב אפלה, בי-ריל מספר על ביקור קצר בכלא. למעשה כל השיר מבוסס על הקלאסיקה של הביסטי בויז Paul Revere, כאשר לאורך כל השיר מפוזרים משפטים מהמקור. כך שבעצם עם פלאו דומה למקור, ומס' משפטים זהים, מצליח בי ריל לשנות לגמרי את הנושא. והשיר השלישי הוא גם הסינגל הראשון, בו מארחים סייפריס את טים אמסטרונג מהרכב הPאנק ראנסיד, What's Your Number?. בשיר סימפל די ג'י מאגס את הקלאסיקה The Guns of Brixton של הקלאש, בצורה מוצלחת ביותר, שיצרה תערובת של סקא,רוק והיפ הופ, מה שהשאיר את הבמה לבי-ריל לספר על פיק-אפ מוצלח במועדון, בצורה משעשעת ביותר כמו שרק הוא יודע. בטח כבר שמתם לב למגמה פה, שלמעשה רוב הדברים המוצלחים הם דווקא של בי-ריל. אז אני אשקר אם לא אגיד שבי-ריל הוא הבולט שבין 2 הראפרים. אין מה לעשות, סן-דוג הוא ראפר בסגנון ווסט קואוסט רגיל למדי, ואומנם הוא עושה את זה מעולה, אבל זה לא משתווה למשחקי המילים, הפלאו ובעיקר, הקול המיוחד של בי-ריל. בי ריל הוא מסוג האנשים המיוחדים האלה, שלא משנה איפה ומתי תשמע את הקול שלהם, אתה תזהה אותו בשנייה הראשונה. כן, בדיוק כמו סנופ דוג, מטהוד מן ושמעון פרס. אך למרות שלאורך כל האלבום בולט הקובני הבהיר יותר על קובני הכהה יותר, האיטלקי גם לא שוכח לתרום את חלקו. באלבום די ג'י מאגס (המפיק של השלישייה) יצר סאונד אפל שנותן תחושה של לילה חורפי בלוס אנג'לס, באזורים הפחות בטוחים של העיר. המקצבים נהיו יותר איטיים, התופים פחות אלימים, והסאונד יותר מגובש ושלם. הבעיה היחידה היא שדווקא השירים שבהם מאגס לא היה מעורב יצאו הכי מוצלחים. על גאנג'ה באס המעולה כבר רשמתי, ובחיי שכשתשמעו את Latin Thugs תרצו לגדל שפם,לגלח את הראש ולצאת עם קצת הומיז למצוא כמה צ'יקות אחרי מרתון של טלנובלות מקסיקניות בטלמונדו. וכמובן יש את השיר שסוגר את האלבום ונושא את שמו - Till Death Do Us Part. (בלי להכליל את הקטע האינסטרומנטאלי בן הדקה שאחריו שנקרא באופן הולם "הספד") במשך כל 18 שנות פעילותם סייפריס היל היו מיליטנטים, בוטים, מעושנים ובאופן כללי – באד בויז קלאסים. ולכן זה כל כך מיוחד כשהם מקליטים שיר כל כך נוגע. Till Death Do Us Part הוא בעצם שיר אהבה של בי-ריל, עם הפקה שנותנת תחושת כנסיה ביום חתונה, בהתאם לשם השיר, שנלקח משבועת הנשואים הנוצרית. באופן מפתיע, הלטיני הקשוח מצליח לרגש, כנראה שזה בגלל שתמיד כשהThug הקלאסי חושף את הלב, זה יותר נדיר ומיוחד. וזה מה שהופך את האלבום הזה לטוב ביותר מזה שנים של ההרכב. הם גדלו, ובניגוד להרכבים רבים, הצליחו באמת לגרום למוזיקה לגדול איתם. הם התבגרו.
