ציףציף1000
New member
מזווית קצת שונה..
אוזי, יש טעות אחת קטנה בניתוח שלך. אתה מניח שמה שאנחנו שומעים ברדיו או בתקליטים ומה שאנו רואים בטלוויזיה, נקבע על-ידי היוצרים (הלהקות/זמרים וכו'). האמת היא, שמי שקובע מה נשמע ונראה זה חברות התקליטים. הן אלו שקובעות אלו זמרים/להקות בכלל יקליטו מוסיקה, והן אלו שקובעות את כל נושא ה-distribution, היינו, הפצה: החל מאיפה יימכרו התקליטים, הסרטת קליפים, איפה יופיעו האומנים (אם בכלל, כי מישהו צריך לממן סיבובי הופעות, ולא תמיד חברות התקליטים מוכנות לממן זאת), וכן הלאה. כיום, למעשה, כל "תקליט" הוא מוצר, והוא גם רק מוצר אחד משורה של מוצרים נלווים: DVD, קליפים, טי-שירטס וכו', שבא למכור תדמית מסויימת. האמנים תלויים לחלוטין בחברות התקליטים. מי שלא מוכן לפעול על פי התכתיבים שלהן, נאלץ להסתפק בחברות indie קטנות, שיכולת ההפצה שלהן מוגבלת, או לעבור לאינטרנט, או לוותר על קריירה בתחום המוסיקה בכלל. כיום יש בעולם רק 7 חברות תקליטים גדולות. הן שולטות על 99% מהשוק (או משהו כזה). הן מכתיבות את הכל, למעשה. בעבר היה מספר גדול יותר של חברות, ולכן חברות תקליטים היו מוכנות אז "להסתכן" ולממן אמנים שפחות פונים לזרם המרכזי. כיום התחרות בין אותן 7 חברות היא כה גדולה, שהן בכלל לא מוכנות להסתכן. זה לא רק העניין של הקליפים. שימו לב לדברים הבאים: 1. ברדיו/מצעדי הפזמונים יש רק מספר מוגבל של ז'אנרים (או תת-ז'אנרים) של מוסיקה: נניח ריתמ'נ'בלוז, נו-מטאל ופופ לילדים. פעם היו הרבה, הרבה יותר. חברות התקליטים אינן מסתכנות עוד בנסיון לטפח ז'אנרים חדשים (או ישנים), מתוך הנחה ש"מה שעובד הוא גם מה שיעבוד". הם יעדיפו למכור עוד "אמני" נו-מטאל או RnB = הם יעדיפו "למחזר" דברים, במקום לחדש. 2. "רוק" כפי שהכרנו אותו בשנות הששים והשבעים, אינו תופש עוד מקום בזרם המרכזי של המוסיקה; זהו ז'אנר שוליים כיום. למה? בגלל שהתחרות בין חברות התקליטים גורמת להם לפנות ל"נישות" דמוגרפיות, כגון ילדות בנות 10-16 או בנים בני 18-24. צרכני "רוק" הם רק עוד נישה אחת בין נישות רבות. נכון, יש בכך אלמנט דמוקרטי וראוי, אבל מאידך.. 3. "חיי המדף" של להקות ואמנים קצרים היום הרבה הרבה יותר מבעבר. כיום, להקה או אמן יכולים להזרק ע"י חברת התקליטים אחרי תקליט אחד או שניים. במקרה הטוב - 3 או 4 אלבומים. השוו זאת למצב בעבר, אז חברות תקליטים נתנו לאמנים יד חופשית להתפתח לאורך שנים. אם לקחת את הדוגמא המתבקשת מאליה: אם פינק פלויד היו מתחילים היום, הם היו נזרקים ע"י חברת התקליטים שלהם אחרי שבארט עזב. גם אם הם היו חותמים על חוזה בחברה אחרת, הם היו אולי נזרקים אחרי Saucerful או More, במידה ואלו היו מוכרים פחות מאשר Piper, או שחברת התקליטים היתה לוחצת עליהם "למחזר" את הצליל שלהם, במקום להתפתח ולצמוח כאמנים (ואמנם, זה מה שקרה לפלויד בשנות השמונים והתשעים). זה לא קרה בשנות הששים, כי לחברות התקליטים היתה נשימה ארוכה, והן היו מוכנות להשקיע באמנים שלא היו דווקא בזרם המרכזי, ושאינם מוכרים מיליוני עותקים מיד (או בכלל). מצב דברים זה לא קיים היום. היום התחרות גורמת לכך שחברות אינן יכולות להרשות לעצמן להשקיע באמנים שלא מוכרים מיליונים, ושהמוצרים שלהם אינם נמכרים במספרים גדלים והולכים, בהתמדה. ברגע שהם רואים שהמכירות יורדות, אפילו קצת - האמנים נזרקים. תוסיף לזה את הלחץ של חברות התקליטים "למחזר" את הסגנונות המוסיקליים הנמכרים, והתוצאה ברורה... מוסר השכל: את המוסיקה הטובה יש לחפש בחברות תקליטים קטנות יותר, בד"כ כאלו המתמחות בתתי-ז'אנר מסויימים, וכן בהופעות חיות. ב-MTV וכו' לא תמצאו כמעט אף פעם דברים מעניינים באמת. גם לא בגלגל"צ.
אוזי, יש טעות אחת קטנה בניתוח שלך. אתה מניח שמה שאנחנו שומעים ברדיו או בתקליטים ומה שאנו רואים בטלוויזיה, נקבע על-ידי היוצרים (הלהקות/זמרים וכו'). האמת היא, שמי שקובע מה נשמע ונראה זה חברות התקליטים. הן אלו שקובעות אלו זמרים/להקות בכלל יקליטו מוסיקה, והן אלו שקובעות את כל נושא ה-distribution, היינו, הפצה: החל מאיפה יימכרו התקליטים, הסרטת קליפים, איפה יופיעו האומנים (אם בכלל, כי מישהו צריך לממן סיבובי הופעות, ולא תמיד חברות התקליטים מוכנות לממן זאת), וכן הלאה. כיום, למעשה, כל "תקליט" הוא מוצר, והוא גם רק מוצר אחד משורה של מוצרים נלווים: DVD, קליפים, טי-שירטס וכו', שבא למכור תדמית מסויימת. האמנים תלויים לחלוטין בחברות התקליטים. מי שלא מוכן לפעול על פי התכתיבים שלהן, נאלץ להסתפק בחברות indie קטנות, שיכולת ההפצה שלהן מוגבלת, או לעבור לאינטרנט, או לוותר על קריירה בתחום המוסיקה בכלל. כיום יש בעולם רק 7 חברות תקליטים גדולות. הן שולטות על 99% מהשוק (או משהו כזה). הן מכתיבות את הכל, למעשה. בעבר היה מספר גדול יותר של חברות, ולכן חברות תקליטים היו מוכנות אז "להסתכן" ולממן אמנים שפחות פונים לזרם המרכזי. כיום התחרות בין אותן 7 חברות היא כה גדולה, שהן בכלל לא מוכנות להסתכן. זה לא רק העניין של הקליפים. שימו לב לדברים הבאים: 1. ברדיו/מצעדי הפזמונים יש רק מספר מוגבל של ז'אנרים (או תת-ז'אנרים) של מוסיקה: נניח ריתמ'נ'בלוז, נו-מטאל ופופ לילדים. פעם היו הרבה, הרבה יותר. חברות התקליטים אינן מסתכנות עוד בנסיון לטפח ז'אנרים חדשים (או ישנים), מתוך הנחה ש"מה שעובד הוא גם מה שיעבוד". הם יעדיפו למכור עוד "אמני" נו-מטאל או RnB = הם יעדיפו "למחזר" דברים, במקום לחדש. 2. "רוק" כפי שהכרנו אותו בשנות הששים והשבעים, אינו תופש עוד מקום בזרם המרכזי של המוסיקה; זהו ז'אנר שוליים כיום. למה? בגלל שהתחרות בין חברות התקליטים גורמת להם לפנות ל"נישות" דמוגרפיות, כגון ילדות בנות 10-16 או בנים בני 18-24. צרכני "רוק" הם רק עוד נישה אחת בין נישות רבות. נכון, יש בכך אלמנט דמוקרטי וראוי, אבל מאידך.. 3. "חיי המדף" של להקות ואמנים קצרים היום הרבה הרבה יותר מבעבר. כיום, להקה או אמן יכולים להזרק ע"י חברת התקליטים אחרי תקליט אחד או שניים. במקרה הטוב - 3 או 4 אלבומים. השוו זאת למצב בעבר, אז חברות תקליטים נתנו לאמנים יד חופשית להתפתח לאורך שנים. אם לקחת את הדוגמא המתבקשת מאליה: אם פינק פלויד היו מתחילים היום, הם היו נזרקים ע"י חברת התקליטים שלהם אחרי שבארט עזב. גם אם הם היו חותמים על חוזה בחברה אחרת, הם היו אולי נזרקים אחרי Saucerful או More, במידה ואלו היו מוכרים פחות מאשר Piper, או שחברת התקליטים היתה לוחצת עליהם "למחזר" את הצליל שלהם, במקום להתפתח ולצמוח כאמנים (ואמנם, זה מה שקרה לפלויד בשנות השמונים והתשעים). זה לא קרה בשנות הששים, כי לחברות התקליטים היתה נשימה ארוכה, והן היו מוכנות להשקיע באמנים שלא היו דווקא בזרם המרכזי, ושאינם מוכרים מיליוני עותקים מיד (או בכלל). מצב דברים זה לא קיים היום. היום התחרות גורמת לכך שחברות אינן יכולות להרשות לעצמן להשקיע באמנים שלא מוכרים מיליונים, ושהמוצרים שלהם אינם נמכרים במספרים גדלים והולכים, בהתמדה. ברגע שהם רואים שהמכירות יורדות, אפילו קצת - האמנים נזרקים. תוסיף לזה את הלחץ של חברות התקליטים "למחזר" את הסגנונות המוסיקליים הנמכרים, והתוצאה ברורה... מוסר השכל: את המוסיקה הטובה יש לחפש בחברות תקליטים קטנות יותר, בד"כ כאלו המתמחות בתתי-ז'אנר מסויימים, וכן בהופעות חיות. ב-MTV וכו' לא תמצאו כמעט אף פעם דברים מעניינים באמת. גם לא בגלגל"צ.
