Charming Hostess יום שני הקרוב
תגובה לפינתו של נעם קופרשטיין בעקבות הופעת אגרול בבארבי. הכותרת היא "לאן זה מתקדם ?" ובגוף המאמר מדובר על כך שהחומרים המקוריים של אגרול לא מתקדמים מספיק או לא מתקדמים לשום מקום. אז קודם כל, גם הפינה הזו, במקרה הזה, לא מתקדמת לשום מקום, בכך שלא נכתב בה שום דבר שונה ממה שנכתב עד היום בביקורות השליליות של אגרול. אולי קצת בעצם - היא ממורכזת, ומחולקת לפרקים, בזמן שהביקורות שקדמו לה עומדו לצד ימין, ובדרך כלל חולקו מקסימום לפסקאות. נעם כותב "לצערי המוסיקאים של היום מלאים בהתנגדויות עקרוניות כמו קלסיקאים אמיתיים עת שהם שוללים כלים וסגנונות שהוכרזו על ידיהם כטפלים". אני מבין את הטענה הזאת, אבל אני חושב שמאוד קשה למצוא מוסיקאים שאין להם התנגדויות עקרוניות שכאלה. היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא זאפה. הוא לא התנגד לעשות שום דבר. הוא היה מוכן לעשות מוסיקה מכל דבר, והוא עשה את זה בצורה נפלאה ויפהפיה. אבל הוא הראשון והאחרון שאני יכול לחשוב עליו. הוא גם עשה הכל (ובאמת הכל. פשוט לא אפשרי לייחס לו סגנון, אי אפשר לתמצת את מה שהוא עשה לאיזו תבנית כללית, מורכבת ככל שתהיה), גם עשה את זה בחן וגם הצליח להיות המוסיקאי של כולם - גם של הממסד הקלאסי, גם של האוונגארד, גם של הבלוז, הג'אז, הרוק, הפרוג, ומה שלא יהיה. אבל זהו, חוץ ממנו אני לא מכיר אף אחד אחר כזה. קינג קרימזון, שנחשבים פורצי דרך עקביים, פועלים עדיין בתוך תבנית סגנונית מאוד מסוימת, וכך למעשה כמעט כל מוסיקאי אחר בעולם. כי בלי כמות נדיבה של הגבלות ועקרונות למוסיקאי אין אופי ואין ייחוד. הייחודיות יכולה לבוא בהרבה רמות, זה יכול להיות מאוד בפרונט וזה יכול להיות מאוד מאחורי הקלעים, אבל כשזה שם אז זה שם וזהו. וכשזה לא שם, אז אין למוסיקאי זהות עצמאית בעיני העולם. הוא יכול להיות מוכשר להפליא, בעל יכולות לנגן וליצור כל דבר, אבל אם אין שום דבר שמייחד אותו ואת היצירה שלו, אז הוא סך הכל יכול לעשות את העבודה של כמה מוסיקאים ביחד, וזהו. כל מוסיקה היא לדעתי ביטוי רגשי של מי שיצר אותה. מהבחינה הזו אין הבדל בין בארד שיושב ומזמר עם גיטרה על געגועיו לאהובתו או למולדתו, ובין קרלהיינץ שטוקהאוזן שיושב בחדר עם עשרים "מדעני-מוסיקה" ובונה גושים של מוסיקה קונקרטית בלתי-נראית, שמתרחשת רק עבור מי שיושב בדיוק במקום הספציפי ששטוקהאוזן בחר כי הוא יודע ששם קורות תופעות אקוסטיות שלא קורות בשום מקום אחר, או לפחות לא בין כותלי האוזניות של המאזין הממוצע. מוסיקה היא תמיד איזושהי נגזרת של המוסיקאי. ולכן מוסיקה היא גם בדרך כלל מה שהמוסיקאי רוצה שהיא תהיה. אולי אפשר לחדד את המשפט הזה ולומר ש-תמיד- מוסיקה היא -בדיוק- מה שהמוסיקאי רוצה שהיא תהיה. ובגלל צורת החשיבה הזו, אני מתפלא כשאומרים על מישהו שהוא לא עושה מספיק או לא הולך מספיק רחוק או שהוא מיושן ולא מנצל את מה שאפשר לדעת ולהכיר היום כדי לעשות משהו חדש יותר מהכול. מוסיקאי עולה על במה, ומנגן לקהל את מה שהוא רוצה לנגן על קהל. אפשר לאהוב את זה, אפשר לשנוא את זה, אפשר להעריך את זה ואפשר גם לנתח את ההקשרים הרבים והמגוונים של זה ביחס להסטוריה וביחס לזמן. ואחרי זה אפשר גם לומר שזה לא רלוונטי למשהו אחד או שזה כן רלוונטי למשהו אחר. להקת אגרול, כמו כל להקה אחרת, זו להקה של מוסיקאים, שעולים על במה ומנגנים את מה שהם רוצים. זה מה שהם רוצים לנגן, וזה יומרני מדי להניח שהם מציבים לעצמם מגבלות וחוקים ומה לעשות ומה לא לעשות. אני מאוד מעריך את העובדה שבשנות השבעים אמרסון השתמש במוג לפני כולם, וששטוקהאוזן עשה מוסיקה בצורה מאוד מיוחדת לפני כולם, ושסטיב רייך עושה מינימליזם מיוחד ומקורי כמו שאף אחד לא עושה, אבל כל ההערכה הזו לא גורמת לי לבוז למוסיקאים אחרים, שעושים משהו אחר. זה נפלא כשמוסיקאים נמצאים בקדמה ותופסים את הטכנולוגיה החדשה ברגע הכי נכון, אבל מוסיקה היא לא רק זה, יש במוסיקה עוד סוגים אחרים של חוויות. על הפוסטרים של אגרול כתוב Live Progressive Act. כמו בכל מקרה אחר, המלה "פרוגרסיב" יוצרת כאן כנראה יותר בעיות מכל דבר אחר. אולי עבור כל המבקרים בפוטנציה אגרול היו צריכים לכתוב משהו יותר ספציפי כמו "מופע רוק מתקדם קלאסי". גם זה יכול לעורר מחלוקות ובעיות, אבל מה לא? אגרול מספקים חוויה ספציפית, שאני לא קורא לה אוונגארד, לא פרוג, לא פופ ולא ג'אז. אני פשוט קורא לחוויה הזו "אגרול". מי שבא להופעה של אגרול ומצפה להופעה של אוונגארדיסט ניו-יורקי, צריך להתמודד בעצמו עם האכזבה. אגרול לא מתיימרים לצייר את הגבול החדש של המוסיקה. הם עושים את מה שהם עושים, והם עושים את זה בצורה נפלאה, וההופעה שלהם היא תמיד חוויה נהדרת בשבילי ובשביל כמעט כל מי שנמצא בהופעה. נכון שיש כל מני בעיות פוטנציאליות מסביב, יש אנשים שמדברים על זה שאגרול "גונבים" את הקהל ללהקות פרוג אחרות ומקוריות, אבל זה קהל שרובו חדש ונחשף לפרוג רק באחרונה, והחלק הותיק של הקהל ממילא לא הגיע בהמוניו לכל מה שקרה כאן בשנים האחרונות. נכון שחולצות ו-DVD לא קשורים למוסיקה, אבל אני מוצא הרבה נחמה בעובדה שמישהו מנסה "למכור" רוק מתקדם בשיטות היחידות שפועלות כיום, ומצליח. אני גם מאוד ממורמר מכך שהעולם עובד היום בצורה מסריחה, אבל אני גם מסכים עם זאפה שכדי לשנות את זה צריך קודם כל לדעת את זה טוב מספיק ולהיות חלק מזה. אחרת זה סתם איזה נינג'ה שעושה הרבה סלטות וצעקות בקול גבוה מהצד, וברגע שנותנים לו סטירה אמיתית הוא מתקפל ובורח. לסיכום, בכל מלה שניה במאמר הזה אפשר לראות שנעם הגיע מוכן לקטול. לדעתי זו הטעות הכי נפוצה של "מבקרי חוויות", בכל ערוצי התקשורת הנפוצים יותר והנפוצים פחות. הם באים לראות הופעה כמבקרים, ולא כקהל, ובגלל זה הדעה שלהם מאבדת מהרלוונטיות שלהם עבור הקהל שקורא אותם. כי הקהל בעצמו בדרך כלל לא בא "לבקר" הופעות, אלא הוא בא לחוות אותם. להקות מופיעות בדרך כלל עבור קהל ולא עבור מבקרים. כל העבודה וכאבי הראש שמלווים את ההפקות הכי מוצלחות, מכוונים בסופו של דבר לקהל שיעריך את הדברים האלה. מוסיקאים שמזמינים את הקהל לבוא ולראות אותם וממקדים את כל האנרגיות שלהם בנסיונות לרצות מבקרים, צריכים להתבייש במעשה שהם עושים. בגלל זה קשה לי לקבל את הביקורת של נעם. לא רק מפני שהייתי בעצמי קהל של אגרול המון פעמים וראיתי אותם בהרבה מצבים, בימים טובים ובימים רעים, אלא גם ובעיקר מפני שזה נראה כאילו נעם בא בשביל לבקר ולא בשביל לתת ללהקה הזדמנות לעשות לו טוב. טכנית, כל ההערות שלו נכונות. אבל הוא מתעלם לחלוטין מהתמונה הגדולה, ובעצם מהמשמעות האמיתית של אגרול : מדובר בלהקה נפלאה של אנשים טובים ומוכשרים שעושים מסע מפרך בשביל עצמם ובשביל הקהל שלהם, ובדרך מצליחים להוציא מן החשכה את הרעיון שכולם כאן מקדשים. אין מה לעשות, זו הדרך היחידה לעשות את זה. אין מצב ששבע-מאות איש פתאום יתחילו לשמוע סתם ככה הנרי קאו או ג'ון זורן. הם חייבים קודם כל לשמוע את ג'נסיס ואת קינג קרימזון ואת יס, ולדעתי כל מי שמבקר את אגרול על אותם דברים שנעם ביקר אותם, שוכח שלהופעות של אגרול באים מאות אנשים שאולי יום אחד ישימו במערכת שלהם הנרי קאו וג'ון זורן, ואולי אפילו יהיו סוג של הנרי קאו או ג'ון זורן בעצמם. זה מאות אנשים שהלכו להופעה של אגרול במקום להופעה של רוני. קשה לי להבין איך אנשים שמעריכים מוסיקה מתקדמת ורוצים שיהיה הרבה יותר ממנה מתעלמים מהעובדה הזו. לפינתו של נעם קופרשטיין
תגובה לפינתו של נעם קופרשטיין בעקבות הופעת אגרול בבארבי. הכותרת היא "לאן זה מתקדם ?" ובגוף המאמר מדובר על כך שהחומרים המקוריים של אגרול לא מתקדמים מספיק או לא מתקדמים לשום מקום. אז קודם כל, גם הפינה הזו, במקרה הזה, לא מתקדמת לשום מקום, בכך שלא נכתב בה שום דבר שונה ממה שנכתב עד היום בביקורות השליליות של אגרול. אולי קצת בעצם - היא ממורכזת, ומחולקת לפרקים, בזמן שהביקורות שקדמו לה עומדו לצד ימין, ובדרך כלל חולקו מקסימום לפסקאות. נעם כותב "לצערי המוסיקאים של היום מלאים בהתנגדויות עקרוניות כמו קלסיקאים אמיתיים עת שהם שוללים כלים וסגנונות שהוכרזו על ידיהם כטפלים". אני מבין את הטענה הזאת, אבל אני חושב שמאוד קשה למצוא מוסיקאים שאין להם התנגדויות עקרוניות שכאלה. היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא זאפה. הוא לא התנגד לעשות שום דבר. הוא היה מוכן לעשות מוסיקה מכל דבר, והוא עשה את זה בצורה נפלאה ויפהפיה. אבל הוא הראשון והאחרון שאני יכול לחשוב עליו. הוא גם עשה הכל (ובאמת הכל. פשוט לא אפשרי לייחס לו סגנון, אי אפשר לתמצת את מה שהוא עשה לאיזו תבנית כללית, מורכבת ככל שתהיה), גם עשה את זה בחן וגם הצליח להיות המוסיקאי של כולם - גם של הממסד הקלאסי, גם של האוונגארד, גם של הבלוז, הג'אז, הרוק, הפרוג, ומה שלא יהיה. אבל זהו, חוץ ממנו אני לא מכיר אף אחד אחר כזה. קינג קרימזון, שנחשבים פורצי דרך עקביים, פועלים עדיין בתוך תבנית סגנונית מאוד מסוימת, וכך למעשה כמעט כל מוסיקאי אחר בעולם. כי בלי כמות נדיבה של הגבלות ועקרונות למוסיקאי אין אופי ואין ייחוד. הייחודיות יכולה לבוא בהרבה רמות, זה יכול להיות מאוד בפרונט וזה יכול להיות מאוד מאחורי הקלעים, אבל כשזה שם אז זה שם וזהו. וכשזה לא שם, אז אין למוסיקאי זהות עצמאית בעיני העולם. הוא יכול להיות מוכשר להפליא, בעל יכולות לנגן וליצור כל דבר, אבל אם אין שום דבר שמייחד אותו ואת היצירה שלו, אז הוא סך הכל יכול לעשות את העבודה של כמה מוסיקאים ביחד, וזהו. כל מוסיקה היא לדעתי ביטוי רגשי של מי שיצר אותה. מהבחינה הזו אין הבדל בין בארד שיושב ומזמר עם גיטרה על געגועיו לאהובתו או למולדתו, ובין קרלהיינץ שטוקהאוזן שיושב בחדר עם עשרים "מדעני-מוסיקה" ובונה גושים של מוסיקה קונקרטית בלתי-נראית, שמתרחשת רק עבור מי שיושב בדיוק במקום הספציפי ששטוקהאוזן בחר כי הוא יודע ששם קורות תופעות אקוסטיות שלא קורות בשום מקום אחר, או לפחות לא בין כותלי האוזניות של המאזין הממוצע. מוסיקה היא תמיד איזושהי נגזרת של המוסיקאי. ולכן מוסיקה היא גם בדרך כלל מה שהמוסיקאי רוצה שהיא תהיה. אולי אפשר לחדד את המשפט הזה ולומר ש-תמיד- מוסיקה היא -בדיוק- מה שהמוסיקאי רוצה שהיא תהיה. ובגלל צורת החשיבה הזו, אני מתפלא כשאומרים על מישהו שהוא לא עושה מספיק או לא הולך מספיק רחוק או שהוא מיושן ולא מנצל את מה שאפשר לדעת ולהכיר היום כדי לעשות משהו חדש יותר מהכול. מוסיקאי עולה על במה, ומנגן לקהל את מה שהוא רוצה לנגן על קהל. אפשר לאהוב את זה, אפשר לשנוא את זה, אפשר להעריך את זה ואפשר גם לנתח את ההקשרים הרבים והמגוונים של זה ביחס להסטוריה וביחס לזמן. ואחרי זה אפשר גם לומר שזה לא רלוונטי למשהו אחד או שזה כן רלוונטי למשהו אחר. להקת אגרול, כמו כל להקה אחרת, זו להקה של מוסיקאים, שעולים על במה ומנגנים את מה שהם רוצים. זה מה שהם רוצים לנגן, וזה יומרני מדי להניח שהם מציבים לעצמם מגבלות וחוקים ומה לעשות ומה לא לעשות. אני מאוד מעריך את העובדה שבשנות השבעים אמרסון השתמש במוג לפני כולם, וששטוקהאוזן עשה מוסיקה בצורה מאוד מיוחדת לפני כולם, ושסטיב רייך עושה מינימליזם מיוחד ומקורי כמו שאף אחד לא עושה, אבל כל ההערכה הזו לא גורמת לי לבוז למוסיקאים אחרים, שעושים משהו אחר. זה נפלא כשמוסיקאים נמצאים בקדמה ותופסים את הטכנולוגיה החדשה ברגע הכי נכון, אבל מוסיקה היא לא רק זה, יש במוסיקה עוד סוגים אחרים של חוויות. על הפוסטרים של אגרול כתוב Live Progressive Act. כמו בכל מקרה אחר, המלה "פרוגרסיב" יוצרת כאן כנראה יותר בעיות מכל דבר אחר. אולי עבור כל המבקרים בפוטנציה אגרול היו צריכים לכתוב משהו יותר ספציפי כמו "מופע רוק מתקדם קלאסי". גם זה יכול לעורר מחלוקות ובעיות, אבל מה לא? אגרול מספקים חוויה ספציפית, שאני לא קורא לה אוונגארד, לא פרוג, לא פופ ולא ג'אז. אני פשוט קורא לחוויה הזו "אגרול". מי שבא להופעה של אגרול ומצפה להופעה של אוונגארדיסט ניו-יורקי, צריך להתמודד בעצמו עם האכזבה. אגרול לא מתיימרים לצייר את הגבול החדש של המוסיקה. הם עושים את מה שהם עושים, והם עושים את זה בצורה נפלאה, וההופעה שלהם היא תמיד חוויה נהדרת בשבילי ובשביל כמעט כל מי שנמצא בהופעה. נכון שיש כל מני בעיות פוטנציאליות מסביב, יש אנשים שמדברים על זה שאגרול "גונבים" את הקהל ללהקות פרוג אחרות ומקוריות, אבל זה קהל שרובו חדש ונחשף לפרוג רק באחרונה, והחלק הותיק של הקהל ממילא לא הגיע בהמוניו לכל מה שקרה כאן בשנים האחרונות. נכון שחולצות ו-DVD לא קשורים למוסיקה, אבל אני מוצא הרבה נחמה בעובדה שמישהו מנסה "למכור" רוק מתקדם בשיטות היחידות שפועלות כיום, ומצליח. אני גם מאוד ממורמר מכך שהעולם עובד היום בצורה מסריחה, אבל אני גם מסכים עם זאפה שכדי לשנות את זה צריך קודם כל לדעת את זה טוב מספיק ולהיות חלק מזה. אחרת זה סתם איזה נינג'ה שעושה הרבה סלטות וצעקות בקול גבוה מהצד, וברגע שנותנים לו סטירה אמיתית הוא מתקפל ובורח. לסיכום, בכל מלה שניה במאמר הזה אפשר לראות שנעם הגיע מוכן לקטול. לדעתי זו הטעות הכי נפוצה של "מבקרי חוויות", בכל ערוצי התקשורת הנפוצים יותר והנפוצים פחות. הם באים לראות הופעה כמבקרים, ולא כקהל, ובגלל זה הדעה שלהם מאבדת מהרלוונטיות שלהם עבור הקהל שקורא אותם. כי הקהל בעצמו בדרך כלל לא בא "לבקר" הופעות, אלא הוא בא לחוות אותם. להקות מופיעות בדרך כלל עבור קהל ולא עבור מבקרים. כל העבודה וכאבי הראש שמלווים את ההפקות הכי מוצלחות, מכוונים בסופו של דבר לקהל שיעריך את הדברים האלה. מוסיקאים שמזמינים את הקהל לבוא ולראות אותם וממקדים את כל האנרגיות שלהם בנסיונות לרצות מבקרים, צריכים להתבייש במעשה שהם עושים. בגלל זה קשה לי לקבל את הביקורת של נעם. לא רק מפני שהייתי בעצמי קהל של אגרול המון פעמים וראיתי אותם בהרבה מצבים, בימים טובים ובימים רעים, אלא גם ובעיקר מפני שזה נראה כאילו נעם בא בשביל לבקר ולא בשביל לתת ללהקה הזדמנות לעשות לו טוב. טכנית, כל ההערות שלו נכונות. אבל הוא מתעלם לחלוטין מהתמונה הגדולה, ובעצם מהמשמעות האמיתית של אגרול : מדובר בלהקה נפלאה של אנשים טובים ומוכשרים שעושים מסע מפרך בשביל עצמם ובשביל הקהל שלהם, ובדרך מצליחים להוציא מן החשכה את הרעיון שכולם כאן מקדשים. אין מה לעשות, זו הדרך היחידה לעשות את זה. אין מצב ששבע-מאות איש פתאום יתחילו לשמוע סתם ככה הנרי קאו או ג'ון זורן. הם חייבים קודם כל לשמוע את ג'נסיס ואת קינג קרימזון ואת יס, ולדעתי כל מי שמבקר את אגרול על אותם דברים שנעם ביקר אותם, שוכח שלהופעות של אגרול באים מאות אנשים שאולי יום אחד ישימו במערכת שלהם הנרי קאו וג'ון זורן, ואולי אפילו יהיו סוג של הנרי קאו או ג'ון זורן בעצמם. זה מאות אנשים שהלכו להופעה של אגרול במקום להופעה של רוני. קשה לי להבין איך אנשים שמעריכים מוסיקה מתקדמת ורוצים שיהיה הרבה יותר ממנה מתעלמים מהעובדה הזו. לפינתו של נעם קופרשטיין
