לא כל מי שיוצר הוא אמן
מדוע אני מניח שהזוועתיות היא העיקר ושזו עמדת העוסקים? כי מהביקורת שקראתי, דומה שזה מה שהלהיב את המבקרים יותר מכל - ההזדמנות לבעוט במוסכמות לשם בעיטה, והיכולת לנופף בדגל הגועל כדי לדקלם מניפסט מוכן מראש שניתן לסכמו כ"אני נורא מגניב לפי הסטנדרטים של גיל 15 וחצי". לא תודה - משחק שמי שהתלהב ממנו מתאר כיצד הקבוצה עשתה משהו עם שק מלא בחתלתולים, כיצד יש בו כוחות כמו "זימון מקקים", כמה זה פורץ דרך לשחק גיק מגעיל ולדעת שהדמות שלך היא גיק מגעיל, וכמה מתוחכם היוצר שלו שמפרסם באתר שלו את כל מכתבי השטנה שקיבל, לא מדבר אלי. עברתי את הגיל, אני לא מוכן לבזבז שעתיים של סשן רק כדי להרגיש שאני משחק במשהו "פורץ מוסכמות", אני מעדיף להשקיע את הזמן הזה בעלילה מעניינת, ודמויות של גיקים שרוצחים כלבלבים לא מוגדרים אצלי כ"בסיס לעלילה מעניינת". שנית - אתה מעלה פה נקודה מעניינת, על תפקיד התוכן הבעייתי בסיפור - וככל שאני חושב על זה, יש בזה משהו, אבל זה דורש כישרון מסויים של היוצר - כשרון שלהתרשמותי האישית מאוד יש למעט מאוד מנחי ושחקני תפקידים. אמן יכול לצייר ב"צבעים" הללו, אבל מי שאינו אמן, יכול רק לחקות אותם במריחות. יש לנו מקרים שבהם סיפור טוב עושה שימוש בתפאורה "קשה", אבל לא כל מה שיש לו תפאורה "קשה" הוא בהכרח סיפור טוב - זה מתקשר אולי לשאלה האחרת שלך, על "מנצ'קינים בסגנונות אחרים". המנצ'קין יודע למשל שבאותלו יש "כושי גדול חונק אישה לבנה ומתאבד" ושמדובר במחזה קלאסי, אבל הוא לא מוכשר מספיק כדי להבין או להעביר את היצרים, הטרגדיה והרגשות, ונשאר עם הכושי הגדול שחונק את האישה הלבנה, וכדאי "להתעלות" על המקור - אולי גם מקנח את אחוריו במטפחת רקומת התותים שהובילה להתפרצות. אבל יש לך נקודה באמת מעניינת, שמעוררת מחשבה. הדוגמא שעולה לי בראש היא הסדרה "אוז". יש שם המון דברים מגעילים ואיומים, אבל מדובר בסדרה טובה - למרות כל המעשים האיומים, או בסיועם? בהחלט מעורר מחשבה - ברשותך, זה שווה דיון בפני עצמו ולא כענף בעץ שאוטוטו ירד למטה, אבל נצטרך להמשיך אותו בעוד שלושה שבועות כנראה, יען כי אני יוצא למילואים.
