BMI נמוך

[Cרייזי R]

BMI נמוך

שלום פונה אליכם בשם חברה שלי, יש לה BMI 33 (גבוה 1.60 משקל 86) היא מעוניינת לעבור ניתוח שרוול מכיוון שכל החיים שלה היא התמודדה עם עליות וירידות ודיאטות קיצוניות שבסופו של כל תהליך היא החזירה את מה שהורידה לגוף שלחה בחזרה\ כעת היא רוצה פתרון שיבטיח לה הרזיה לזמן ממושך יותר, מבלי לעלות בחזרה את המשקל. היא ניסתה כל דרך אפשרית (מדיקור סיני עד שומרי משקל או דיאטת חרמון...) בשיאה הגיעה ל101 קילו. היא מודעת לכך שבמכבי לא יאפשרו לה את הניתוח ולא רוצה לעלות בשביל זה במשקל. אשמח לפרטי לגבי ניתוח פרטי, עלות הניתוח ואם בכלל יאשרו לה ניתוח במשקל שלה? תודה מראש

 

[קובי d1]

BMI נמוך

לא יאשרו לה ניתוח \הקריטריונים BMI 40 או 35 עם מחלות נילוות שקשורות בהשמנה אני לא חושב ששום רופא ינתח אותה גם באופן פרטי קובי

 

[pomelit]

לא יודעת לגבי זכאות לניתוח

אבל יש משהו שגוי בגישה שרואה בניתוח את הפתרון לכל הצרות. ניתוח הוא כלי ותו לא. הוא לא פותר את הבעיות, וההתמודדות לאחר הניתוח לא יותר קלה ובוודאי לא מובטחת. זה לא פתרון קסם. הדבר היחיד שמבטיח הרזיה לזמן ממושך בלי לעלות בחזרה הוא עבודה עצמית קה ואמיצה, גם במישור הפיזי וגם במישור הנפשי.

 

[שמחה37]

גם בפרטי לא

מנתחים עם bmi כזה. מבינה את התסכול של חברתך, במיוחד אחרי שמנסים הכל אבל אולי עוד מאמץ קטן? אני לא ממליצה לעלות במשקל בשביל ניתוח אבל אני יודעת שכשמשחררים רסן גם אם לא בדיוק רוצים מגיעים לשם. בהצלחה שמחה

 

[שמחה37]

וחייבת להסכים גם עם התשובה

שמעלי נתוח הוא כלי והוא לא הפתרון הסופי להרזיה, צריך לעזור לו אחרת זה לא עובד שמחה

 

[אלישבע24]

היי ריזי,גם המשקל שלי היה נמוך

מדי ושילמתי לניתוח פרטי אצל אבינוח 30,000 ש''ח.

 

[רוצה להיות רזה10]

מדובר בשרוול ולא בטבעת אבינוח לא עושה

 

[משקל נסוג]

פרטי אצל אבינוח

סירב לנתח את אחותי עם בי אמ איי 35, גם לא בפרטי. ובצדק.

 

[חלוצת השרוול]

אמרי לה להשמין כמה ק"ג

ולהתלונן על בעיות נילוות כמו סוכר,שומנים בדם,כאבי גב ,ברכיים וכולי... באותה נשימה הסבירי לה שאם היא חושבת שמדובר בפיתרון קסם, שלא מצריך השקעה מצדה אז היא יכולה להמשיך לחלום.

 

[אופירA]

אז למה שתשמין?

מי ערב לה שהשרוול יעניק לה לאורך שנים וחיים BMI פחות מ-33? עדיף לשמור על הקיים, ולהפחיתו במעט ע"י עבודה עצמית תמידית, שבלאו הכי נדרשת לאחר שרוול ולאחר טבעת ולאחר כל ניתוח וניתוח. רק בלי להרוס את הבריאות של הגוף והמבנה הטבעי של הקיבה בניתוח.

 

[חלוצת השרוול]

שרוול אינו משנה את המבנה הטבעי של הקיבה

כמו מעקף או כמו טבעת וישנם מחקרים חדשים המגלים לנו כי אנשים שהגיעו לbmi מסויים (כמדומני 33) אינם יכולים להוריד ממשקלם ואף לשמור על ההשג ללא ניתוח. זאת ועוד - אצל רובנו הבריאות השתפרה לאחר הניתוח. האם עליה לחכות לניצני הסכרת או השומנים בדם? כל עניני קביעת הזכאות לניתוח היא ענין פוליטי של חברות תרופות ועוד בעלי אינטרסים. היום אומרים 35 מחר יאמרו 32 לא הייתי משחק את תפקיד אלוהים. הבחורה נואשת ואין סיבה שלא תעזר בניתוח. מעבר לזה , קל מאוד לשלוח אנשים אחרים לעבודה עצמית לאחר שאנחנו פנינו לעזרת ניתוח ורק אז התחלנו לעבוד

 

[אופירA]

קודם כל, אני מסתכלת על 40, 60 שנה מהיום

ולא על 5 שנים, שזה הניסיון שלנו בשרוול. ואפילו לא על 10 שנים. מה את יודעת מה יהיה עוד 40 שנה? אם התוצאה תהיה בסופו של דבר BMI33, למה לעשות ניתוח? למה לחתוך 80% מהקיבה ולתפור בסיכות? למה להסתכן שהמנתח יחתוך פחות, ואז האפקט לא יהיה מוצלח כמו שרוולים טובים? לא הייתי משחקת את תפקיד האלוקים. הקופה קבעה קריטריונים, ואפילו מנתח פרטי לא עובר עליהם. אז יש לזה סיבה טובה, ואין סיבה לעשות ניתוח. איך שרוול לא משנה את המבנה הטבעי של הקיבה? המבנה הטבעי של הקיבה הוא כמו של קיבה, ושרוול חותך 80%, זורק לזבל, והופך את הצורה של הקיבה לשרוול! על זה אני מדברת, לא על יכולת העיכול שלא משתבשת. אם אנחנו לא משחקים את תפקיד האלוקים, אנחנו לא חותכים קיבות ומעצבים אותן בצורת שרוול ללא צורך, רק כשאין ברירה. אנחנו מבינים שאם האלוקים ברא את הקיבה בצורה מסוימת, הוא יודע מה הוא עשה, וכל עוד לא חלינו בצורה קיצונית, כדאי לנו לשמור על מה שנולדנו איתו. אולי לא נחלה? אולי לא יהיה לה סכרת? (ניתוח לא מחסל שומנים בדם, לצערי, אז זה לא משנה). ומצטערת - אני (ועוד כמה אחרים) עשיתי עבודה כל השנים, ורק לאחר מכן עשיתי ניתוח, כאשר לא היתה ברירה. אם לא הייתי עושה עבודה, הייתי בגודל כפול. ואני שולחת כל אחד לעשות את זה, כי בלאו הכי זה מה שהוא יצטרך לעשות גם אחרי הניתוח, ואני מצטערת בשביל כל מי שלא עושה את זה. אם ניתוח היה פיתרון אולטימטיבי, הייתי שולחת כל אחד עם BMI30 לעשות אותו. אבל הוא לא, אז אני ממליצה ל-BMI33 לא לעשות אותו ולהמשיך לנסות. בשביל לרדת במשקל ולשמור על התוצאה, צריך להפוך את החיים. שווה לפחות לנסות.

 

[חלוצת השרוול]

יש צדק בדבריך

אבל הלב נכמר על כל אותם שמנים ושמנות (לא מספיק כנראה ) בין לבין.

 

[אופירA]

זו באמת בעיה לא פשוטה

אני זוכרת שבדיאטה האחרונה, ורזיתי עד ל-BMI 33-34. ושם זה נעצר ולא המשיך לרדת. ערכי הסוכר בדם פחתו, הרגשתי קלה ונראיתי הרבה יותר טוב מאשר לפני כן. אבל הייתי די שמנה, ובלי תקווה לרדת יותר מזה, ובלי תקווה להחזיק מעמד יותר משנה. אוקי, מי שבמצב כזה, בסופו של דבר יהיה זכאי לניתוח, לצערי הרב. אבל מי שיכול לרדת או לשמור על BMI33, מבחינה בריאותית מצבו עדיף על לחתוך ולחבל בקיבה (וגם טבעת זה חבלה! למרות שהיא לא חותכת את הקיבה. זה גוף זר, זה הצטלקויות, זה התדבקויות). סה"כ, אם השמנה היתה נחשבת חיובית מבחינת אווירה ציבורית, הוא היה מרגיש עם עצמו לא כל כך רע למרות העודף הלא קטן.

 

[חמ סה]

מסכימה עם דברייך למעט המשפט

"אם התוצאה תהיה בסופו של דבר BMI33, למה לעשות ניתוח? " כשהגעתי לד"ר רזיאל לפני שנתיים וחצי עם BMI 56 במשקל 170 ק"ג היא אמרה לי שלהערכתה ארד "גג" 50-60 ק"ג. מה שאמר מבחינתי דאז שאתקע על 110-120 ק"ג. לא היה בא בחשבון. אמרתי לה שאני לא מקבלת את הגזירה ולאחר שהבנתי שזו האופציה היחידה שלי (כי אחרת הייתי עוד עוברת תריסריון בזמנו) החלטתי שממילא כך לא אוכל להישאר ולכן אעשה הכל כדי להפוך לה את הסטטיסטיקה. אני יכולה להגיד שהייתי כל הזמן עם יד על הדופק מבחינת הירידה ושמרתי באדיקות. רק כשהגעתי לדו ספרתי קצת נרגעתי אבל אז קיבלתי משב רוח מרענן של גאווה עצמית על ההישג והחלטתי להמריץ את עצמי ולרזות עוד. לא הייתי גאה ממני כשהגעתי לביקורת האחרונה עם משקל מוכח : 85 ק"ג. גם דו ספרתי וגם בטווח הנורמה (BMI 28). גם ד"ר רזיאל שמחה בשמחתי (אפילו שגרמתי לסטיה בסטטיסטיקה

). חזרה למשפט שלך. חשבתי עליו כעת והגעתי למסקנה שלמרות שבזמנו אמרתי לה מפורשות שעצירה ב 110 ק"ג בשבילי יוכרז ככשלון ניתוחי, היום אני חושבת שזה היה עדיף בהרבה על כל מסת ה 170 ק"ג. מניחה שאם הייתי נעצרת במשקל זה הייתי עושה ניתוח תיקון בדמות הארכת המעקף, אבל גם - לפחות ירדתי כמות רצינית והפחתתי את הסיכונים מכל מיני תחלואים שונים. חומר למחשבה

.

 

[אופירA]

את באמת הצלחת לנצח את הסיכויים

אבל אי אפשר היה לנבא את זה לפני הניתוח. וכשאי אפשר לנבא, צריכים להיות צנועים. זה מה שעשתה ד"ר רזיאל, ובצדק. הגאונות הגבוהה ביותר של אדם, היא היכולת מצד אחד לקבל את המציאות ולשמוח ביתרונותיה, גם אם היא BMI33 המאוד לא נעים. ומצד שני להיות במוטיבציה מקסימלית לשנות את המציאות הזו ל-BMI25. לפעמים אנו מפחדים להסכים לקבל את המציאות, שמא זה ישפיע עלינו לאבד מוטיבציה ולהעדיף לדשדש במציאות. אבל האמת היא שרק קבלה אמיתית של המציאות יכולה לאפשר לנו מספיק אנרגיות כדי להניף שינוי. ואם המציאות עצובה, אז צריך לקבל אותה בעצבות, אבל לקבל. מתוך מוכנות לצמוח מהאבל והטרגדיה, לאן שאפשר, במחוזות הרוח, ששם חירותו האמיתית של האדם. אני יודעת שאלו מילים, ואדם נמדד במעשים. אבל עדיף לי לדבר את המילים הללו, ואפילו עשרות שנים, מאשר לוותר גם עליהן.