o0o WicKeD o0o
New member
BDD
השארתי כבר כמה הודעות על זה בפורומים, ולא טרחתי לקרוא תגובות עליהן, זה פשוט בא ממקום שונה כל פעם. הפעם זה בא ממקום של לקבל עזרה נפשית. - בגיל 16 עברתי ניתוח באף. האף שלי הציק לי מגיל 11 וזה היה מאוד חשוב לי. בעקרון הנסיבות של הניתוח היו קצת משונות, מאוד התביישתי שיגעו לי באף, אבל ההורים שלי די גררו אותי למרפאות פלסטיות, הם חשבו שזה מה שיעזור לי. אני בכלל עמוסת "טראומות" מכל מה שסובב סביב הניתוח, המנתח. אחרי הניתוח הייתה הקלה מסויימת בצורה בה הסתכלתי על האף, אבל הוא עדיין הציק לי באותה רמה. עבר כמה זמן ועכשיו אני לא חושבת שהאף שלי הוא ממש מגעיל וסיבה להסתגר בבית, ואני בטוחה שהייתי מקבלת ואף מרוצה מאוד מהאף הקודם. הבעיה שמה שיש לי עכשיו זה לא האף שהאל (אני לא מאמינה, רק צורת ביטוי) נתן לי. תמיד שנאתי אפים סולדים, ולצערי זה מה שיש לי עכשיו, ובצורה מאוד קיצונית. זה ממש מתסכל אותי, ונראה לי אירוני משהו, שכשסוף כל סוף אני מוכנה לקבל את האף שלי - אני שוב צריכה להתעלם ממנו כשאני מביטה במראה. להביט רק מסביבו. זה כל כך כל כך מתסכל אותי ומציק לי ברמות מטורפות. האף שלי הוא מעין אות קלון - בנות עם אפים מנותחים הן בנות מטומטמות ושטחיות. ברור לי שהפתרון הוא לא ניתוח פלסטי נוסף, ואני מקווה שלעולם לא אעבור עוד ניתוח פלסטי. אבל אני עדיין מאוד מתוסכלת ואשמח אם תציעו לי הצעות כיצד אוכל להשלים עם המצב. לאחרונה עברה לי בראש מחשבה, שאם פשוט אטפח את הצדדים האינטלקטואליים בי, אז זה לא יהיה כל כך נורא. כמו כן חשבתי שיהיה נחמד אם גם אוכל פשוט לצחוק על זה - כל פעם שמישהו חס וחלילה יעלה את הנושא של כירורגיה פלסטית, בעיקר בהקשר שלי, אז שאוכל להגיב בהערה עצמית מצחיקה. המחשבה הזו ניחמה אותי לכמה רגעים, ואז חזרתי להיות מתוסכלת. הדבר העיקרי שמפריע לי זה אות הקלון שכרוכה בלהסתובב עם אף מנותח. כיום אני בת 18. תודה רבה
השארתי כבר כמה הודעות על זה בפורומים, ולא טרחתי לקרוא תגובות עליהן, זה פשוט בא ממקום שונה כל פעם. הפעם זה בא ממקום של לקבל עזרה נפשית. - בגיל 16 עברתי ניתוח באף. האף שלי הציק לי מגיל 11 וזה היה מאוד חשוב לי. בעקרון הנסיבות של הניתוח היו קצת משונות, מאוד התביישתי שיגעו לי באף, אבל ההורים שלי די גררו אותי למרפאות פלסטיות, הם חשבו שזה מה שיעזור לי. אני בכלל עמוסת "טראומות" מכל מה שסובב סביב הניתוח, המנתח. אחרי הניתוח הייתה הקלה מסויימת בצורה בה הסתכלתי על האף, אבל הוא עדיין הציק לי באותה רמה. עבר כמה זמן ועכשיו אני לא חושבת שהאף שלי הוא ממש מגעיל וסיבה להסתגר בבית, ואני בטוחה שהייתי מקבלת ואף מרוצה מאוד מהאף הקודם. הבעיה שמה שיש לי עכשיו זה לא האף שהאל (אני לא מאמינה, רק צורת ביטוי) נתן לי. תמיד שנאתי אפים סולדים, ולצערי זה מה שיש לי עכשיו, ובצורה מאוד קיצונית. זה ממש מתסכל אותי, ונראה לי אירוני משהו, שכשסוף כל סוף אני מוכנה לקבל את האף שלי - אני שוב צריכה להתעלם ממנו כשאני מביטה במראה. להביט רק מסביבו. זה כל כך כל כך מתסכל אותי ומציק לי ברמות מטורפות. האף שלי הוא מעין אות קלון - בנות עם אפים מנותחים הן בנות מטומטמות ושטחיות. ברור לי שהפתרון הוא לא ניתוח פלסטי נוסף, ואני מקווה שלעולם לא אעבור עוד ניתוח פלסטי. אבל אני עדיין מאוד מתוסכלת ואשמח אם תציעו לי הצעות כיצד אוכל להשלים עם המצב. לאחרונה עברה לי בראש מחשבה, שאם פשוט אטפח את הצדדים האינטלקטואליים בי, אז זה לא יהיה כל כך נורא. כמו כן חשבתי שיהיה נחמד אם גם אוכל פשוט לצחוק על זה - כל פעם שמישהו חס וחלילה יעלה את הנושא של כירורגיה פלסטית, בעיקר בהקשר שלי, אז שאוכל להגיב בהערה עצמית מצחיקה. המחשבה הזו ניחמה אותי לכמה רגעים, ואז חזרתי להיות מתוסכלת. הדבר העיקרי שמפריע לי זה אות הקלון שכרוכה בלהסתובב עם אף מנותח. כיום אני בת 18. תודה רבה