אילן רוזינר
New member
Bayern - באיירן - כיף של מקום
הביקורת המליאה התפרסמה אצל עכברוש העיר. אחרי שעכבר העיר - התנ"ך של הבילויים - נעלם מן הבמה, עכברוש העיר הוא הברית החדשה. שמחתי להתארח אצלו:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2546157&r=1&skip=1
ההחלטה להזמין לבאיירן את חוסמת-התנועה היתה הימור כפול. אל"ף – כי היא מה שנקרא בחורה "high maintenance". נעליים בפחות מ-3000 ₪ ומסעדה בפחות מ-1600 ₪ בדרך כלל לא באים אצלה בחשבון. להזמין אותה לשניצל זה לא בדיוק להזמין אותה למנת קצף מולקולרי. בי"ת – כי הוריה גרים בבוואריה, אז איזה רושם שניצל תל אביבי כבר יכול לעשות עליה? להפתעתי – היא הסכימה ללכת אתי לשם, והלאה כבר הכל היה תלוי במסעדה עצמה.
נסיעה קצרה בשרות קו 5, הליכה קצרה לאורך פרישמן – והינה אנחנו בפינת סירקין. הופתעתי לראות מקום מואר, עם חלונות גדולים ועם דלת זכוכית הפונה לפינת הרחובות. שולחנות בחוץ משני צדי הפינה, חלל פנימי מעוצב בקלילות ובטוב טעם על פני כמה מפלסים: בר משוקע, סביבו מעבר עם כמה שלחנות הצמודים לחלונות, מעין מרפסת התלויה מעל הבר עם שלחן גדול. העיצוב ואלמנט הצבע הכחול הבולט לא מזכירים פאב או מסעדה גרמנית קלאסית עם העץ והנחושת והצבעים הכהים. החלטה נבונה – הרי אנחנו לא במרכז אירופה, אנחנו במרכז תל אביב, 400 מטר מקו המים, לא צריך איזכורים סגנוניים מיותרים. אם כבר, העיצוב הזכיר את סגנון הקונסטרוקטיביזם הרוסי (קאזימיר מאלביץ` ושות`) – הבן דוד של סגנון ביה"ס באוהאוס – וזה ממש רלוונטי למקום.
על אף שהמקום קיים רק ימים ספורים, הוא היה די מלא להפתעתי. ישראלים וזרים, צעירים וזקנים, סטרייטים ולא כל כך – כל מי ומה שאתם רוצים. ככה צריך להיות. אתה הרי לא הולך לשתות כדי לראות עוד העתק של עצמך. או בוא נדייק: אני לפחות לא הולך לשתות בשביל זה. בהתאם לרוח הנעימה השורה במקום, גם השרות היה חביב ולבבי לאורך כל הארוחה.
מהחבית יש להם שתיים. האחת לוובנבראו – אחת הבירות הזרות הראשונות שהופיעה בארץ אי שם במילניום הקודם. שתיתי אותה מתוך נוסטלגיה (היא אחלה מסוגה, רק שאני לא בקטע של הפילזנרים הבהירים), אבל אחריה עברתי לפרנציסקנר, בירת החיטה. חצי מכוסות ממותגות עולה 30 שקל, תמחור שפוי מאד בעיר המאותגרת-מחירי-בירה שלנו. בתקופת ההרצה מקבלים בירה בחינם עם הזמנת מנה עיקרית. יש כמה וכמה סוגים של בירה מהבקבוק (לא בדקתי לעומק), יש כמה יינות, על הבר ראיתי אלכוהול טוב.
התפריט לא גדול, אבל מדוייק. מנות פתיחה (חלקן מוגשות רק ליד הבר), מנות עיקריות, יש גם ארוחות בוקר כמו שצריך (כלומר, עם בשר). רוב המנות הן עם בשר, אך גם עכברוש צמחוני (טבעוני!) יכול למצוא מה לאכול. לפתיחה חוסמת-התנועה אכלה קזה-שפצלה: פטריות יער, שפצלה וגבינות (28). המנה מוגשת על מחבת קטנה, היא עדינה וטעימה וכיפית. חוסמת-התנועה התמוגגה. אבן נגולה מלבי. אני אכלתי באיירן-וורסט: נקניקיית חזיר על מצע כרוב לבן (32). צורתה עוררה חוסר נוחות מסויים סביב השולחן והערות סרקסטיות בפייסבוק, שם חוסמת-התנועה התעקשה לפרסם את התמונה מייד (עכברוש העיר צנזר), אך בלי כל קשר – היא היתה טעימה. חוסמת התנועה טעמה מן הכרוב המוחמץ קלות – ואמרה: "בול, כמו בבית". הרשיתי לעצמי לשחרר את שרירי הכתפיים.
למנה העיקרית בחרתי בקורדון רוז` – שניצל חזיר ממולא בבייקון וגבינת גאודה (68). יופי של דבר: ציפוי השניצל שומר את כל המיצים והשומנים וגבינה בפנים, מאכל רך וכיפי ברמות. יחד עם המנה הזאת (כמו גם עם העיקרית השנייה) מגיעות שתי תוספות: פירה וצלחת שעליה עלי חסה ומתחתיהם – סלט תפוחי אדמה! חוסמת התנועה שוב התמוגגה: נכון, כרוב ותפוחי אדמה אלה הירקות של גרמניה! היא קצת מחתה כנגד החסה (ואיזה עלעל קטן שהושם על השניצל שלה לקישוט), אמרה שזה לא אותנטי, אין דברים כאלה, אבל התרעומת שככה חיש מהר. היא אכלה שניצל עגל אלפיין עם "סלסת עגבניות ופלפלים, פטה וגבינת עיזים" (66) שלא היה מוצלח – הבשר הדקיק היה צריך לרדת מהמחבת דקה לפני שזה נעשה. אבל חוסמת-התנועה הייתה בשלב הזה כה מרוצה שלא התייחסה לדבר.
ככל שהתקדמנו בארוחה, הלכה והתבהרה הבעיה האמיתית של המקום: אין כל סיכוי לגמור את כל האוכל מהצלחת. חוסמת התנועה, על אף גזרתה הדקיקה, היא בעלת יכולות אכילה מכובדות, גם אני לא טומן ידי בצלחת (כן טומן, בעצם, טומן הרבה), באנו רעבים כמו קבוצת ציידים גרמנים אחרי יום ביערות – אך לא הצלחנו להתגבר על הכמויות. בדרך הביתה לא נזקקנו למונית שרות – פשוט התגלגלנו כל אחד על בטנו שהפכה עגולה ופרקטית.
על אף החששות המוקדמים, הערב הצליח בגדול.
לסיכום, בר-מסעדה באיירן הוא תוספת מבורכת למבחר המצומצם של מקומות שנעים לשתות בהם בתל אביב. במקום אוכל מופרך בתמחור מטורף (קרפצ`ו עגבניות במחיר קוויאר שחור) – מגישים בו אוכל אמיתי בתמחור שפוי וללא הרבה יומרות. כן ירבו כמוהו בישראל.
הביקורת המליאה התפרסמה אצל עכברוש העיר. אחרי שעכבר העיר - התנ"ך של הבילויים - נעלם מן הבמה, עכברוש העיר הוא הברית החדשה. שמחתי להתארח אצלו:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2546157&r=1&skip=1
ההחלטה להזמין לבאיירן את חוסמת-התנועה היתה הימור כפול. אל"ף – כי היא מה שנקרא בחורה "high maintenance". נעליים בפחות מ-3000 ₪ ומסעדה בפחות מ-1600 ₪ בדרך כלל לא באים אצלה בחשבון. להזמין אותה לשניצל זה לא בדיוק להזמין אותה למנת קצף מולקולרי. בי"ת – כי הוריה גרים בבוואריה, אז איזה רושם שניצל תל אביבי כבר יכול לעשות עליה? להפתעתי – היא הסכימה ללכת אתי לשם, והלאה כבר הכל היה תלוי במסעדה עצמה.
נסיעה קצרה בשרות קו 5, הליכה קצרה לאורך פרישמן – והינה אנחנו בפינת סירקין. הופתעתי לראות מקום מואר, עם חלונות גדולים ועם דלת זכוכית הפונה לפינת הרחובות. שולחנות בחוץ משני צדי הפינה, חלל פנימי מעוצב בקלילות ובטוב טעם על פני כמה מפלסים: בר משוקע, סביבו מעבר עם כמה שלחנות הצמודים לחלונות, מעין מרפסת התלויה מעל הבר עם שלחן גדול. העיצוב ואלמנט הצבע הכחול הבולט לא מזכירים פאב או מסעדה גרמנית קלאסית עם העץ והנחושת והצבעים הכהים. החלטה נבונה – הרי אנחנו לא במרכז אירופה, אנחנו במרכז תל אביב, 400 מטר מקו המים, לא צריך איזכורים סגנוניים מיותרים. אם כבר, העיצוב הזכיר את סגנון הקונסטרוקטיביזם הרוסי (קאזימיר מאלביץ` ושות`) – הבן דוד של סגנון ביה"ס באוהאוס – וזה ממש רלוונטי למקום.
על אף שהמקום קיים רק ימים ספורים, הוא היה די מלא להפתעתי. ישראלים וזרים, צעירים וזקנים, סטרייטים ולא כל כך – כל מי ומה שאתם רוצים. ככה צריך להיות. אתה הרי לא הולך לשתות כדי לראות עוד העתק של עצמך. או בוא נדייק: אני לפחות לא הולך לשתות בשביל זה. בהתאם לרוח הנעימה השורה במקום, גם השרות היה חביב ולבבי לאורך כל הארוחה.
מהחבית יש להם שתיים. האחת לוובנבראו – אחת הבירות הזרות הראשונות שהופיעה בארץ אי שם במילניום הקודם. שתיתי אותה מתוך נוסטלגיה (היא אחלה מסוגה, רק שאני לא בקטע של הפילזנרים הבהירים), אבל אחריה עברתי לפרנציסקנר, בירת החיטה. חצי מכוסות ממותגות עולה 30 שקל, תמחור שפוי מאד בעיר המאותגרת-מחירי-בירה שלנו. בתקופת ההרצה מקבלים בירה בחינם עם הזמנת מנה עיקרית. יש כמה וכמה סוגים של בירה מהבקבוק (לא בדקתי לעומק), יש כמה יינות, על הבר ראיתי אלכוהול טוב.
התפריט לא גדול, אבל מדוייק. מנות פתיחה (חלקן מוגשות רק ליד הבר), מנות עיקריות, יש גם ארוחות בוקר כמו שצריך (כלומר, עם בשר). רוב המנות הן עם בשר, אך גם עכברוש צמחוני (טבעוני!) יכול למצוא מה לאכול. לפתיחה חוסמת-התנועה אכלה קזה-שפצלה: פטריות יער, שפצלה וגבינות (28). המנה מוגשת על מחבת קטנה, היא עדינה וטעימה וכיפית. חוסמת-התנועה התמוגגה. אבן נגולה מלבי. אני אכלתי באיירן-וורסט: נקניקיית חזיר על מצע כרוב לבן (32). צורתה עוררה חוסר נוחות מסויים סביב השולחן והערות סרקסטיות בפייסבוק, שם חוסמת-התנועה התעקשה לפרסם את התמונה מייד (עכברוש העיר צנזר), אך בלי כל קשר – היא היתה טעימה. חוסמת התנועה טעמה מן הכרוב המוחמץ קלות – ואמרה: "בול, כמו בבית". הרשיתי לעצמי לשחרר את שרירי הכתפיים.
למנה העיקרית בחרתי בקורדון רוז` – שניצל חזיר ממולא בבייקון וגבינת גאודה (68). יופי של דבר: ציפוי השניצל שומר את כל המיצים והשומנים וגבינה בפנים, מאכל רך וכיפי ברמות. יחד עם המנה הזאת (כמו גם עם העיקרית השנייה) מגיעות שתי תוספות: פירה וצלחת שעליה עלי חסה ומתחתיהם – סלט תפוחי אדמה! חוסמת התנועה שוב התמוגגה: נכון, כרוב ותפוחי אדמה אלה הירקות של גרמניה! היא קצת מחתה כנגד החסה (ואיזה עלעל קטן שהושם על השניצל שלה לקישוט), אמרה שזה לא אותנטי, אין דברים כאלה, אבל התרעומת שככה חיש מהר. היא אכלה שניצל עגל אלפיין עם "סלסת עגבניות ופלפלים, פטה וגבינת עיזים" (66) שלא היה מוצלח – הבשר הדקיק היה צריך לרדת מהמחבת דקה לפני שזה נעשה. אבל חוסמת-התנועה הייתה בשלב הזה כה מרוצה שלא התייחסה לדבר.
ככל שהתקדמנו בארוחה, הלכה והתבהרה הבעיה האמיתית של המקום: אין כל סיכוי לגמור את כל האוכל מהצלחת. חוסמת התנועה, על אף גזרתה הדקיקה, היא בעלת יכולות אכילה מכובדות, גם אני לא טומן ידי בצלחת (כן טומן, בעצם, טומן הרבה), באנו רעבים כמו קבוצת ציידים גרמנים אחרי יום ביערות – אך לא הצלחנו להתגבר על הכמויות. בדרך הביתה לא נזקקנו למונית שרות – פשוט התגלגלנו כל אחד על בטנו שהפכה עגולה ופרקטית.
על אף החששות המוקדמים, הערב הצליח בגדול.
לסיכום, בר-מסעדה באיירן הוא תוספת מבורכת למבחר המצומצם של מקומות שנעים לשתות בהם בתל אביב. במקום אוכל מופרך בתמחור מטורף (קרפצ`ו עגבניות במחיר קוויאר שחור) – מגישים בו אוכל אמיתי בתמחור שפוי וללא הרבה יומרות. כן ירבו כמוהו בישראל.
