Back from Heaven
חזרתי. לא אלאה אתכם בפרטים בלתי חשובים בעליל ואגש ישר לעניין. 22 ביולי, 7 בערב, מועדון לילה בקמדן... אחרי כמה בירות יורדים למועדון. מערה אפלה וחשוכה.. בלי הבירות ספק רב אם הייתי מעז להכנס למקום כזה, אבל אחרי שראיתי שהכרס שלי קטנה יחסית לכרסים שהסתובבו שם, ואחרי שהבחנתי שיש לי יותר שיער על הראש מרב האנשים שירדו אל המערה הדחוסה הזו - נרגעתי. לא הבנתי אייך להקה כזו מגיעה למקום כזה, אבל זוגתי שתחייה (שהסיטואציה היתה מופרכת לחלוטין עבורה) אמרה שכנראה אין מספיק אוהבים שימלאו אולמות יותר גדולים וכנראה שהצדק איתה, וטוב שכך. האווירה האפלולית והקברטית רק הוסיפה לתחושת הדה-זה-וו שחוויתי שם. הייתי בטוח שהייתי שם כבר. אחרי שעה של סיבוב בירות נוסף ומוסיקת רקע שכללה את המיטב שבמיטב (קרימזון, ג'ת'רו, ון דר גראף, ואייט, קאראוון ואפילו מונגו ג'רי - מי זוכר אותם???) עלתה לבמה להקת Acid Folk צעירה, שאני מודה שאינני זוכר את שמם. כלהקת חימום שנתנה לנו להרגיש לאן להקה כמו הסטרובס היתה מגיעה אילו התחילה את דרכה היום - הם היו לא רעים בכלל. גיטריסט שזימר, זמרת נוספת שניסתה להיות ג'קי מק שי, חלילן, בסיסט ודרבוקיסט - בייחד הם ייצרו מוסיקה לא רעה בכלל. אבל, הקהל שהלך והתאסף (אשתי כבר לקחה את המלים שלה בחזרה...) חיכה בכליון עיניים לדבר האמיתי. ואז, בשעה 9 בערב, עלה מנהל המקום (שהיה שתוי ומסומם ברמות שלא מוכרות לנו כאן בלבאנט) סיפר שבחודש הבא יופיעו על במה זו Focus וגם - הפתעה הפתעה - The crazy world of Arthur Brown - הוא התכבד להזמין את ה Strawbs לבמה הקטנה. וכך עלו להם שישה קשישים שנראו יותר צעירים מכפי שהם נראו לפני 8 6 שנים כשהונצחו בדי.וי.די נפלא: Dave Cousins המנהיג הבלתי מעורער; Dave Lambert עם שיער שנתקע בוודסטוק וגיטרת לס-פאול שחורה כמו שצריך; Brian Wiloughby הגיטריט השני (למעשה שלישי יחד עם קאזינס) שהתמקם כצפוי בחלק האחורי והחשוך של הבמה; Rick Hudson המקריח (הוא מקריח כבר 35 שנה) על סט התופים מאחור; John Ford המתולתל הנצחי, עם גוף של אתלט וגיטרה באס פנדר שהיתה גדולה ממנו בכמה מידות; Blue Weaver שהתמקם ליד שתי המקלדות שלו בפינה הימנית -והעסק התחיל. השיר הראשון שנוגן היה כמובן Benedictus מהאלבום Grave new world שקאזינס ליווה אותו כשהוא יושב ועל ברכיו מונח הדולצימר החשמלי המקורי ואחרי פאשלת כיוונים קטנה, החלה לזרום ההופעה שאני מחכה לה כמספר שנות חייהם הממוצע של שלושה חברי פורום אקראיים. לא אוכל לתאר כאן את הל הסט, וזה גם עלול להיות מאד מתיש. רק אומר שלא סתמתי את הפה לרגע ועמדתי יחד עם כל הקשישים האחרים (מספר לא מבוטל באו עם ילדיהם בני העשרה כדי לחנכם כראוי!!) בקדמת הבמה, כשמצלמתי מונפת אל על כדי לקלוט את ה Glimse of Heaven הזה, תוך שאני מתנודד הלום ושר בקולי קולות את השירים. הסאונד היה נפלא, השירים זרמו כשקאזינס, לאמברט ופורד מתחלקים בשירת הסולו וקאזינס משחיל כמה סיפורים קצרצרים בין השירים, כמו זה שסיפר לפני שג'וני פורד לקח את המקרופון כדי לשיר את Part of the Union: "כשהשיר הזה הגיע, בחורף 1973 למקום השני במצד הלהיטים, השיר שהקדים אותו היה שירו של אלטון ג'ון, Don't shoot me i'm only the piano player. בחיי שאם היה לי רובה, הייתי יורה בנגן הפסנתר הזה" סיים קאזינס לקול צהלת הקהל. ההרכב, שהוא ההרכב הקלאסי של האלבומים Witchwood, Antiques, Grave, Bursting, שפך על לבי את כל הרפרטואר האפשרי: סט של 18 שירים לפי הסדר הבא: Benedictus Stormy Down Tears And Pavan The Flower And The Young Man A Glimpse Of Heaven Josephine For Better Or For Worse New World Martin Luther King's Dream Part Of The Union On Growing Older The Winter And The Summer The Hangman And The Papist Witchwood Song Of A Sad Little Girl Oh How She Changed The River/Down By The Sea Lay Down Will You Go חווית חיי הושלמה. אני מניח שעכשיו יגיע האנטיקליימקס, אם כי הבנתי שבסוף אוגוסט אני בקיסריה לראות את הלהקה הממוקמת במקום השני בליגת העל שלי. מספיק זמן להרגע עד אז... בינתיים, שתי תמונות כדי לפתוח את התיאבון... יקי
חזרתי. לא אלאה אתכם בפרטים בלתי חשובים בעליל ואגש ישר לעניין. 22 ביולי, 7 בערב, מועדון לילה בקמדן... אחרי כמה בירות יורדים למועדון. מערה אפלה וחשוכה.. בלי הבירות ספק רב אם הייתי מעז להכנס למקום כזה, אבל אחרי שראיתי שהכרס שלי קטנה יחסית לכרסים שהסתובבו שם, ואחרי שהבחנתי שיש לי יותר שיער על הראש מרב האנשים שירדו אל המערה הדחוסה הזו - נרגעתי. לא הבנתי אייך להקה כזו מגיעה למקום כזה, אבל זוגתי שתחייה (שהסיטואציה היתה מופרכת לחלוטין עבורה) אמרה שכנראה אין מספיק אוהבים שימלאו אולמות יותר גדולים וכנראה שהצדק איתה, וטוב שכך. האווירה האפלולית והקברטית רק הוסיפה לתחושת הדה-זה-וו שחוויתי שם. הייתי בטוח שהייתי שם כבר. אחרי שעה של סיבוב בירות נוסף ומוסיקת רקע שכללה את המיטב שבמיטב (קרימזון, ג'ת'רו, ון דר גראף, ואייט, קאראוון ואפילו מונגו ג'רי - מי זוכר אותם???) עלתה לבמה להקת Acid Folk צעירה, שאני מודה שאינני זוכר את שמם. כלהקת חימום שנתנה לנו להרגיש לאן להקה כמו הסטרובס היתה מגיעה אילו התחילה את דרכה היום - הם היו לא רעים בכלל. גיטריסט שזימר, זמרת נוספת שניסתה להיות ג'קי מק שי, חלילן, בסיסט ודרבוקיסט - בייחד הם ייצרו מוסיקה לא רעה בכלל. אבל, הקהל שהלך והתאסף (אשתי כבר לקחה את המלים שלה בחזרה...) חיכה בכליון עיניים לדבר האמיתי. ואז, בשעה 9 בערב, עלה מנהל המקום (שהיה שתוי ומסומם ברמות שלא מוכרות לנו כאן בלבאנט) סיפר שבחודש הבא יופיעו על במה זו Focus וגם - הפתעה הפתעה - The crazy world of Arthur Brown - הוא התכבד להזמין את ה Strawbs לבמה הקטנה. וכך עלו להם שישה קשישים שנראו יותר צעירים מכפי שהם נראו לפני 8 6 שנים כשהונצחו בדי.וי.די נפלא: Dave Cousins המנהיג הבלתי מעורער; Dave Lambert עם שיער שנתקע בוודסטוק וגיטרת לס-פאול שחורה כמו שצריך; Brian Wiloughby הגיטריט השני (למעשה שלישי יחד עם קאזינס) שהתמקם כצפוי בחלק האחורי והחשוך של הבמה; Rick Hudson המקריח (הוא מקריח כבר 35 שנה) על סט התופים מאחור; John Ford המתולתל הנצחי, עם גוף של אתלט וגיטרה באס פנדר שהיתה גדולה ממנו בכמה מידות; Blue Weaver שהתמקם ליד שתי המקלדות שלו בפינה הימנית -והעסק התחיל. השיר הראשון שנוגן היה כמובן Benedictus מהאלבום Grave new world שקאזינס ליווה אותו כשהוא יושב ועל ברכיו מונח הדולצימר החשמלי המקורי ואחרי פאשלת כיוונים קטנה, החלה לזרום ההופעה שאני מחכה לה כמספר שנות חייהם הממוצע של שלושה חברי פורום אקראיים. לא אוכל לתאר כאן את הל הסט, וזה גם עלול להיות מאד מתיש. רק אומר שלא סתמתי את הפה לרגע ועמדתי יחד עם כל הקשישים האחרים (מספר לא מבוטל באו עם ילדיהם בני העשרה כדי לחנכם כראוי!!) בקדמת הבמה, כשמצלמתי מונפת אל על כדי לקלוט את ה Glimse of Heaven הזה, תוך שאני מתנודד הלום ושר בקולי קולות את השירים. הסאונד היה נפלא, השירים זרמו כשקאזינס, לאמברט ופורד מתחלקים בשירת הסולו וקאזינס משחיל כמה סיפורים קצרצרים בין השירים, כמו זה שסיפר לפני שג'וני פורד לקח את המקרופון כדי לשיר את Part of the Union: "כשהשיר הזה הגיע, בחורף 1973 למקום השני במצד הלהיטים, השיר שהקדים אותו היה שירו של אלטון ג'ון, Don't shoot me i'm only the piano player. בחיי שאם היה לי רובה, הייתי יורה בנגן הפסנתר הזה" סיים קאזינס לקול צהלת הקהל. ההרכב, שהוא ההרכב הקלאסי של האלבומים Witchwood, Antiques, Grave, Bursting, שפך על לבי את כל הרפרטואר האפשרי: סט של 18 שירים לפי הסדר הבא: Benedictus Stormy Down Tears And Pavan The Flower And The Young Man A Glimpse Of Heaven Josephine For Better Or For Worse New World Martin Luther King's Dream Part Of The Union On Growing Older The Winter And The Summer The Hangman And The Papist Witchwood Song Of A Sad Little Girl Oh How She Changed The River/Down By The Sea Lay Down Will You Go חווית חיי הושלמה. אני מניח שעכשיו יגיע האנטיקליימקס, אם כי הבנתי שבסוף אוגוסט אני בקיסריה לראות את הלהקה הממוקמת במקום השני בליגת העל שלי. מספיק זמן להרגע עד אז... בינתיים, שתי תמונות כדי לפתוח את התיאבון... יקי
