אלומת האור
New member
baby steps
מזמן לא פתחתי כאן הודעה חדשה. אני מתאפקת בכוח לא לכתוב שאני לא ראויה לצבע האדום. אני לא אכתוב את זה. אני אקבל מה שנותנים לי מי שחושבים שאני ראויה ואסתפק בתודה מבוישת.
בעיצומם של שיפוצים (כרגע בהפסקה עד לנגלה החדשה בעוד כמה ימים), והלב מתפרק לי מכאב. אני יושבת עם המדריכה שלי וממיינת עשרות יומנים שכתבתי מכיתה אל"ף (ואפילו לפני), ומוצאת פתקים שאימא שלי כתבה לי בכזאת אהבה שלא זכרתי שהייתה בה. זכרתי התעללות, זכרתי גם אהבה, אבל קיים כזה דיסוננס בין איך שהתנהגה אליי במציאות לבין הפתקים הכל כך אוהבים ומחבקים שכתבה לי. אני מרגישה כאילו היא כותבת לי אותם ממש היום, מהקבר. שהיא מתגעגעת אליי כבר (נסעה לכמה ימים...). שהיא מאחלת לי לצחוק תמיד ולחייך, ושהחיים שלי יהיו שמחים (היא הדגישה את זה המון) וציירה לי שמשות וציפורים בכתב היד המאוד סתור שלה, שמתי-מעט הבינו. והלב שלי נקרע, אני לא יכולה להכיל את הכאב הזה פשוט. בעוד עשרה ימים "יש" לה יום הולדת. היא הייתה אמורה להיות זקנה מאוד לו הייתה בחיים.
ואני מוצאת גם פתקים ויומנים של אבא שלי, שנפטר הרבה מאוד קודם, כשהייתי ממש צעירה, ילדונת בת 16, שראתה ועשתה ואולצה לעשות דברים שילדים לא אמורים לעשות (ונשאיר את זה ככה כרגע). ואיך הידרדרתי עקב פטירתו. ועקב פטירתה - שהייתה בידיים שלי - הידרדרתי כל כך נפשית, שהגעתי כמעט לשיתוק, ואפילו תהליך שיקום היה כמעט בלתי אפשרי לי.
ואני מסתכלת על כתבות שגזרתי מהעיתונים, כשעוד אף אחד לא חלם על אינטרנט. ודברים שאנשים שאהבו אותי אז כתבו לי, כשעוד היו שולחים מכתבים וגלויות. ותעודות מבתי ספר. ותמונות, הוי, התמונות. אני רואה את עצמי נערה מתבגרת ממש יפהפיה, טיפונת מלאה, אבל בטח לא שמנה במצב שמצדיקה התעללות כל כך קשה כמו שגרמו לי הילדים בכיתה, בכל הכיתות. עברתי כל כך הרבה כיתות ובתי ספר, ובכל מקום התעללו יותר ויותר קשה. למה? רק כי הייתי שקטה ומסוגרת? רק כי הייתי שמנה? (הלוואי שהייתי היום שמנה כמו אז... היום אני עשרות קילוגרמים יותר). רק כי היו לי משקפיים? כן, כן, צעירות הפורום אולי לא יודעות את זה, אבל לפני שלושים שנה משקפיים היו נושא ללעג אכזרי ומקומם, ממש כמו ללכת לפסיכולוג, אז. אסון טבע של ממש. מי ישמע.
ואז המדריכה מודיעה לי שהיא עוזבת בעוד חודש. ויש לי גם רכזת חדשה שאני לא מסתדרת אתה מכמה סיבות שאין לי כוח לפרט. ואני יודעת שאשאר זמן רב בלי מדריכה, כי קשה להם למצוא. ואז לפתע גם המאמנת שלי מ-OA עזבה אותי בלי לומר לי מילה, רק כי העזתי לומר לה בעדינות שאני מתקשה מאוד עם האוכל ויש לי ממש הידרדרות, ואני זקוקה לעזרה נוספת, של עוד מישהי שתאמן אותי. וזה שהיא לא בהימנעות מדרדר אותי יותר. הייתי בטוחה שהיא תבין, אבל האגו שלה כנראה נפגע חזק והיא מתחמקת ממני. מה לעשות, כשמכור פעיל מדריך מכור פעיל אחר, זה עלול לגרום לשניהם לטבוע. אני זקוקה להדרכה ממישהי שמתמודדת בהצלחה עם הצורך לבלמס, ולא ממישהי שעדיין עושה את זה בגלוי. היא אמרה לי שידעתי את זה מהתחלה וזה לא הפריע לי. נכון, אבל עכשיו זה כן. אני בתקופה מאוד לא קלה רגשית, ואני כן זקוקה למישהי יציבה ומחלימה, וגם זה רק כתוספת אליה, אבל היא מתחמקת ונעלמת לי מהשיחות ומפסיקה להגיב לי גם בפייסבוק... וזה עצוב, אבל זה רק מראה לי כמה כנראה זה לא מתאים. וקשה מאוד למצוא מאמנת חדשה. קשה, כי אני גם ממעטת להגיע לפגישות לאחרונה. חברה טובה שלי, שגרה בבניין שלי ונהגה לקחת אותי אתה לפגישות, עברה דירה לעיר רחוקה ואני מתעצלת לנסוע לבד ומתקמצנת על מוניות בשבת.
אבל לאט אני לומדת לבטא גם כעס, עם ולמרות הפחד שיכעסו עליי ואז רחמנא לצלן ינטשו אותי. בפעם הראשונה תרגלתי את זה דווקא עם הרכזת השנואה שלי מהשיקום, שעשתה מעשה שאני לא מרשה שיעשו לי יותר, ועם כל הפחד שלי מהתגובה שלה, גמגמתי ואמרתי לה בכל זאת. גייסתי את הכי אומץ בעולם שיש, ואמרתי לה. וגם למאמנת הזו, שלא בהחלמה, נזקקתי להמון אומץ כדי להגיד לה, וגם כשהחליטה (בלי לומר לי אפילו) להפסיק לאמן אותי, אני מאוד נסערת, אבל זה לא מה שימוטט אותי. ואני אמשיך לחפש.
וגבולות? אני מתאמנת מאוד בלהציב אותם, וזה נורא קשה, כי שוב, הפחד הזה שינטשו, שלא יאהבו, שלא יאשרו אותי... ואני נופלת ונחבלת, אבל לפעמים אני מצליחה. אתמול לא הצלחתי בסיטואציה מסוימת, ואחר כך הרגשתי מוצפת וחנוקה. והיום כן הצלחתי. לא בדיוק להציב גבול, אבל כן לומר למדריכה שלי למה הפגישה שלנו היום הייתה לי רעה. אולי זה בגלל שהיא בלאו הכי עוזבת? אולי העזתי לבטא את עצמי בפני הרכזת רק בגלל שאני החלטתי שאני עוזבת? (שזו גם החלטה מאוד אמיצה בפני עצמה, ועד כה אני משהה אותה). אני באמת לא יודעת. אני מרגישה על ספינה מיטלטלת בסערה, נסחפת למצולות, מתקשה לנשום אוויר. אני מתעוררת כל בוקר עם חרדה כאילו אני עומדת למות, כאילו מישהו הולך להרוג אותי, תחושה של חידלון שלא הייתה לי כבר הרבה זמן.
אבל איך אמרתי לרכזת הבלתי נסבלת? אם אני צריכה לקחת בחשבון מי ייפגע - את או אני - אני חשובה לי יותר. בסופו של דבר אני נשארת עם עצמי, לא אתה. והיא שמחה. וגם אני.
מזמן לא פתחתי כאן הודעה חדשה. אני מתאפקת בכוח לא לכתוב שאני לא ראויה לצבע האדום. אני לא אכתוב את זה. אני אקבל מה שנותנים לי מי שחושבים שאני ראויה ואסתפק בתודה מבוישת.
בעיצומם של שיפוצים (כרגע בהפסקה עד לנגלה החדשה בעוד כמה ימים), והלב מתפרק לי מכאב. אני יושבת עם המדריכה שלי וממיינת עשרות יומנים שכתבתי מכיתה אל"ף (ואפילו לפני), ומוצאת פתקים שאימא שלי כתבה לי בכזאת אהבה שלא זכרתי שהייתה בה. זכרתי התעללות, זכרתי גם אהבה, אבל קיים כזה דיסוננס בין איך שהתנהגה אליי במציאות לבין הפתקים הכל כך אוהבים ומחבקים שכתבה לי. אני מרגישה כאילו היא כותבת לי אותם ממש היום, מהקבר. שהיא מתגעגעת אליי כבר (נסעה לכמה ימים...). שהיא מאחלת לי לצחוק תמיד ולחייך, ושהחיים שלי יהיו שמחים (היא הדגישה את זה המון) וציירה לי שמשות וציפורים בכתב היד המאוד סתור שלה, שמתי-מעט הבינו. והלב שלי נקרע, אני לא יכולה להכיל את הכאב הזה פשוט. בעוד עשרה ימים "יש" לה יום הולדת. היא הייתה אמורה להיות זקנה מאוד לו הייתה בחיים.
ואני מוצאת גם פתקים ויומנים של אבא שלי, שנפטר הרבה מאוד קודם, כשהייתי ממש צעירה, ילדונת בת 16, שראתה ועשתה ואולצה לעשות דברים שילדים לא אמורים לעשות (ונשאיר את זה ככה כרגע). ואיך הידרדרתי עקב פטירתו. ועקב פטירתה - שהייתה בידיים שלי - הידרדרתי כל כך נפשית, שהגעתי כמעט לשיתוק, ואפילו תהליך שיקום היה כמעט בלתי אפשרי לי.
ואני מסתכלת על כתבות שגזרתי מהעיתונים, כשעוד אף אחד לא חלם על אינטרנט. ודברים שאנשים שאהבו אותי אז כתבו לי, כשעוד היו שולחים מכתבים וגלויות. ותעודות מבתי ספר. ותמונות, הוי, התמונות. אני רואה את עצמי נערה מתבגרת ממש יפהפיה, טיפונת מלאה, אבל בטח לא שמנה במצב שמצדיקה התעללות כל כך קשה כמו שגרמו לי הילדים בכיתה, בכל הכיתות. עברתי כל כך הרבה כיתות ובתי ספר, ובכל מקום התעללו יותר ויותר קשה. למה? רק כי הייתי שקטה ומסוגרת? רק כי הייתי שמנה? (הלוואי שהייתי היום שמנה כמו אז... היום אני עשרות קילוגרמים יותר). רק כי היו לי משקפיים? כן, כן, צעירות הפורום אולי לא יודעות את זה, אבל לפני שלושים שנה משקפיים היו נושא ללעג אכזרי ומקומם, ממש כמו ללכת לפסיכולוג, אז. אסון טבע של ממש. מי ישמע.
ואז המדריכה מודיעה לי שהיא עוזבת בעוד חודש. ויש לי גם רכזת חדשה שאני לא מסתדרת אתה מכמה סיבות שאין לי כוח לפרט. ואני יודעת שאשאר זמן רב בלי מדריכה, כי קשה להם למצוא. ואז לפתע גם המאמנת שלי מ-OA עזבה אותי בלי לומר לי מילה, רק כי העזתי לומר לה בעדינות שאני מתקשה מאוד עם האוכל ויש לי ממש הידרדרות, ואני זקוקה לעזרה נוספת, של עוד מישהי שתאמן אותי. וזה שהיא לא בהימנעות מדרדר אותי יותר. הייתי בטוחה שהיא תבין, אבל האגו שלה כנראה נפגע חזק והיא מתחמקת ממני. מה לעשות, כשמכור פעיל מדריך מכור פעיל אחר, זה עלול לגרום לשניהם לטבוע. אני זקוקה להדרכה ממישהי שמתמודדת בהצלחה עם הצורך לבלמס, ולא ממישהי שעדיין עושה את זה בגלוי. היא אמרה לי שידעתי את זה מהתחלה וזה לא הפריע לי. נכון, אבל עכשיו זה כן. אני בתקופה מאוד לא קלה רגשית, ואני כן זקוקה למישהי יציבה ומחלימה, וגם זה רק כתוספת אליה, אבל היא מתחמקת ונעלמת לי מהשיחות ומפסיקה להגיב לי גם בפייסבוק... וזה עצוב, אבל זה רק מראה לי כמה כנראה זה לא מתאים. וקשה מאוד למצוא מאמנת חדשה. קשה, כי אני גם ממעטת להגיע לפגישות לאחרונה. חברה טובה שלי, שגרה בבניין שלי ונהגה לקחת אותי אתה לפגישות, עברה דירה לעיר רחוקה ואני מתעצלת לנסוע לבד ומתקמצנת על מוניות בשבת.
אבל לאט אני לומדת לבטא גם כעס, עם ולמרות הפחד שיכעסו עליי ואז רחמנא לצלן ינטשו אותי. בפעם הראשונה תרגלתי את זה דווקא עם הרכזת השנואה שלי מהשיקום, שעשתה מעשה שאני לא מרשה שיעשו לי יותר, ועם כל הפחד שלי מהתגובה שלה, גמגמתי ואמרתי לה בכל זאת. גייסתי את הכי אומץ בעולם שיש, ואמרתי לה. וגם למאמנת הזו, שלא בהחלמה, נזקקתי להמון אומץ כדי להגיד לה, וגם כשהחליטה (בלי לומר לי אפילו) להפסיק לאמן אותי, אני מאוד נסערת, אבל זה לא מה שימוטט אותי. ואני אמשיך לחפש.
וגבולות? אני מתאמנת מאוד בלהציב אותם, וזה נורא קשה, כי שוב, הפחד הזה שינטשו, שלא יאהבו, שלא יאשרו אותי... ואני נופלת ונחבלת, אבל לפעמים אני מצליחה. אתמול לא הצלחתי בסיטואציה מסוימת, ואחר כך הרגשתי מוצפת וחנוקה. והיום כן הצלחתי. לא בדיוק להציב גבול, אבל כן לומר למדריכה שלי למה הפגישה שלנו היום הייתה לי רעה. אולי זה בגלל שהיא בלאו הכי עוזבת? אולי העזתי לבטא את עצמי בפני הרכזת רק בגלל שאני החלטתי שאני עוזבת? (שזו גם החלטה מאוד אמיצה בפני עצמה, ועד כה אני משהה אותה). אני באמת לא יודעת. אני מרגישה על ספינה מיטלטלת בסערה, נסחפת למצולות, מתקשה לנשום אוויר. אני מתעוררת כל בוקר עם חרדה כאילו אני עומדת למות, כאילו מישהו הולך להרוג אותי, תחושה של חידלון שלא הייתה לי כבר הרבה זמן.
אבל איך אמרתי לרכזת הבלתי נסבלת? אם אני צריכה לקחת בחשבון מי ייפגע - את או אני - אני חשובה לי יותר. בסופו של דבר אני נשארת עם עצמי, לא אתה. והיא שמחה. וגם אני.
