Babooshka
זה התחיל כמין איזה משחק שכזה. מדי פעם, היא פותחת ניק חדש, כותבת משהו, ואז רואים אם הוא מצליח "לעלות עליה". כמה שהתאמצה, לשנות סגנון, לכתוב על דברים אחרים לגמריי, לרוב, הוא זיהה. מתמגנט למילים שלה. גם כשלא זיהה, כשלא חשד, כמעט תמיד הגיב בתהלהבות (כנה) לאותו כותב/כותבת חדש/ה. ובכל פעם שהוא "זיהה", קיבל בהזדמנות הראשונה "פרס" פגישה גנובה באחד החדרים באיזה מוטל של שעה. מכיוון שבכל פעם שכזו, היא הייתה צריכה "להשתכלל", לאמץ סגנון שונה, ממש ללבוש דמות אחרת. וגם ללמוד "תחומי עניין" שונים – אז כך, כל פגישה שכזו, הייתה מלהיבה ושונה מקודמתה, הפלגות למקומות, חוויות ומחוזות, שלא ידעו קודם. והתשוקה שזרמה בינהם, רק הלכה והתלהטה. ודווקא הדמות הזו, החדשה – לא נועדה אליו. גם היא, נולדה מתוך איזה משחק, משחק שנועד למישהו אחר, משחק שלא היתה לה שום כוונה, רצינית להוציא אותו לפועל. והוא דווקא כן 'חשד' (אולי כי התחיל כבר לחשוד, בכל כותבת חדשה שצצה בפורום) ובמסרים הראשונים אליה – ויתר מראש על כל ה-"משחקים", ופנה אליה ישירות. והיא – הגיבה בתמיהה – "מה הקטע שלך, תגיד?!". החליט לעטות את המסיכה, ולשתף פעולה עם המשחק – התחיל להתכתב עם אותה הדמות החדשה. והיא, עמדה בהכחשתה, אפילו אמרה לו שכבר די נמאס לה מהמשחק הזה. ובסוף הוא השתכנע. בהתחלה די איבד עניין באותה דמות חדשה, משידע שזו לא היא. למרות שכבר זרם משהו בינהם. אחרי איזה שבוע של נתק – שוב היא פנתה אליו – "מה העיניינים איתך, נעלמת לי...". והוא ענה בנימוס, בחוסר התלהבות, אבל היא – ידעה ללחוץ על הנקודות הנכונות בנפשו (ובאופן וירטואלי גם בגופו) והדליקה בו מחדש את אש הפרפרים. לרגע שוב התעורר בליבו החשד – התחושות שהתעוררו בו, היו דומות לאותן תחושות, שהיא עוררה בו, אז באותה התחלה שנראית כל כך רחוקה עכשיו. וכך לאט, לאט, נפל אל תוך המלכודת שלה. הקשר ה-'פרומלי' איתה, החל לדעוך לאיטו. כבר לא דיברו יומיום כמו פעם. כמעט וכבר לא נפגשו. ועם זו החדשה התשוקה הלכה וגאתה. הרבה זמן לקח, עד שניאותה להיפגש איתו במסנג'ר. לשיחות טלפון לא הסכימה בשום אופן. ומכיוון, שעל פי הצהרתה – התגוררה בקצה השני של הארץ, פגישה כלל לא באה בחשבון, אפילו בשבילו – הפרוצדורה היתה מסובכת מדיי. והוא – מובל בתשוקתו – קיבל את התנאים שלה. והיא – לא יצאה מראשו, מחלומותיו. לבסוף, אזר אומץ – ובסופה של אחת משיחות המסנג'ר, הלוהטות שלהם, כתב לה: "אני חייב אותך! מוכרח לראות אותך, לגעת בך, להרגיש אותך..." ןלהפתעתו – היא ניאותה. ושוב – עיסוקים של היומיום, לחץ בעבודה, וכהנה וכהנה – עד שהצליחו לפנות להם שניהם איזה בוקר. קבעו באיזו נקודה באמצע, בין מקום מגוריו, למקום מגוריה לכאורה. כל אותו לילה, הוא לא הצליח להירדם. הפרפרים בגופו, בראשו השתוללו. בדרך, באוטו, שם מוסיקה בפול ווליום, בשביל לא לחשוב. ולכל אורך הנסיעה ליבו הלם בפראות. הוא לא ידע, שהיא עושה את אותה הדרך בדיוק, מעט מאחוריו. התברבר קצת, כשחיפש את המקום. שכר את החדר. הם קבעו שהוא יגיע קודם. הוא הגיע מוקדם ממה שתכנן בעצמו. נכנס למקלחת, לשטוף מעליו את זעת הדרך. ניסה לשקוע לספר שהביא עימו. והזמן זחל. גם כשהגיע הזמן שבו אמורה היתה להגיע, עדיין לא היה ממנה זכר. לא היה לו שום מספר טלפון. התחיל לחשוב שאולי כבר קיבלה 'רגליים קרות'. לה כן היה את המספר שלו, קיווה שלפחות תודיע לו, שיוכל לפחות ולו פעם אחת – לשמוע את קולה. הוא לא ידע, שכל הזמן הזה, היא ישבה בחניה, נלחמת להרגיע את הלמות ליבה. הנקישות על הדלת, הקפיצו אותו מעורו. הוא מעד כשרגלו נתקלה בכיסא. קם, עבר מול המראה, לראות את דמותו החיוורת מרוב התרגשות. גילגל במוחו במהירות את משפטי ותסריטי הפתיחה. וניגש לפתוח את הדלת. כל הדם אזל מראשו, ערפל כיסה את עיניו. הוא צנח בחבטה על השטיח הרך.....
זה התחיל כמין איזה משחק שכזה. מדי פעם, היא פותחת ניק חדש, כותבת משהו, ואז רואים אם הוא מצליח "לעלות עליה". כמה שהתאמצה, לשנות סגנון, לכתוב על דברים אחרים לגמריי, לרוב, הוא זיהה. מתמגנט למילים שלה. גם כשלא זיהה, כשלא חשד, כמעט תמיד הגיב בתהלהבות (כנה) לאותו כותב/כותבת חדש/ה. ובכל פעם שהוא "זיהה", קיבל בהזדמנות הראשונה "פרס" פגישה גנובה באחד החדרים באיזה מוטל של שעה. מכיוון שבכל פעם שכזו, היא הייתה צריכה "להשתכלל", לאמץ סגנון שונה, ממש ללבוש דמות אחרת. וגם ללמוד "תחומי עניין" שונים – אז כך, כל פגישה שכזו, הייתה מלהיבה ושונה מקודמתה, הפלגות למקומות, חוויות ומחוזות, שלא ידעו קודם. והתשוקה שזרמה בינהם, רק הלכה והתלהטה. ודווקא הדמות הזו, החדשה – לא נועדה אליו. גם היא, נולדה מתוך איזה משחק, משחק שנועד למישהו אחר, משחק שלא היתה לה שום כוונה, רצינית להוציא אותו לפועל. והוא דווקא כן 'חשד' (אולי כי התחיל כבר לחשוד, בכל כותבת חדשה שצצה בפורום) ובמסרים הראשונים אליה – ויתר מראש על כל ה-"משחקים", ופנה אליה ישירות. והיא – הגיבה בתמיהה – "מה הקטע שלך, תגיד?!". החליט לעטות את המסיכה, ולשתף פעולה עם המשחק – התחיל להתכתב עם אותה הדמות החדשה. והיא, עמדה בהכחשתה, אפילו אמרה לו שכבר די נמאס לה מהמשחק הזה. ובסוף הוא השתכנע. בהתחלה די איבד עניין באותה דמות חדשה, משידע שזו לא היא. למרות שכבר זרם משהו בינהם. אחרי איזה שבוע של נתק – שוב היא פנתה אליו – "מה העיניינים איתך, נעלמת לי...". והוא ענה בנימוס, בחוסר התלהבות, אבל היא – ידעה ללחוץ על הנקודות הנכונות בנפשו (ובאופן וירטואלי גם בגופו) והדליקה בו מחדש את אש הפרפרים. לרגע שוב התעורר בליבו החשד – התחושות שהתעוררו בו, היו דומות לאותן תחושות, שהיא עוררה בו, אז באותה התחלה שנראית כל כך רחוקה עכשיו. וכך לאט, לאט, נפל אל תוך המלכודת שלה. הקשר ה-'פרומלי' איתה, החל לדעוך לאיטו. כבר לא דיברו יומיום כמו פעם. כמעט וכבר לא נפגשו. ועם זו החדשה התשוקה הלכה וגאתה. הרבה זמן לקח, עד שניאותה להיפגש איתו במסנג'ר. לשיחות טלפון לא הסכימה בשום אופן. ומכיוון, שעל פי הצהרתה – התגוררה בקצה השני של הארץ, פגישה כלל לא באה בחשבון, אפילו בשבילו – הפרוצדורה היתה מסובכת מדיי. והוא – מובל בתשוקתו – קיבל את התנאים שלה. והיא – לא יצאה מראשו, מחלומותיו. לבסוף, אזר אומץ – ובסופה של אחת משיחות המסנג'ר, הלוהטות שלהם, כתב לה: "אני חייב אותך! מוכרח לראות אותך, לגעת בך, להרגיש אותך..." ןלהפתעתו – היא ניאותה. ושוב – עיסוקים של היומיום, לחץ בעבודה, וכהנה וכהנה – עד שהצליחו לפנות להם שניהם איזה בוקר. קבעו באיזו נקודה באמצע, בין מקום מגוריו, למקום מגוריה לכאורה. כל אותו לילה, הוא לא הצליח להירדם. הפרפרים בגופו, בראשו השתוללו. בדרך, באוטו, שם מוסיקה בפול ווליום, בשביל לא לחשוב. ולכל אורך הנסיעה ליבו הלם בפראות. הוא לא ידע, שהיא עושה את אותה הדרך בדיוק, מעט מאחוריו. התברבר קצת, כשחיפש את המקום. שכר את החדר. הם קבעו שהוא יגיע קודם. הוא הגיע מוקדם ממה שתכנן בעצמו. נכנס למקלחת, לשטוף מעליו את זעת הדרך. ניסה לשקוע לספר שהביא עימו. והזמן זחל. גם כשהגיע הזמן שבו אמורה היתה להגיע, עדיין לא היה ממנה זכר. לא היה לו שום מספר טלפון. התחיל לחשוב שאולי כבר קיבלה 'רגליים קרות'. לה כן היה את המספר שלו, קיווה שלפחות תודיע לו, שיוכל לפחות ולו פעם אחת – לשמוע את קולה. הוא לא ידע, שכל הזמן הזה, היא ישבה בחניה, נלחמת להרגיע את הלמות ליבה. הנקישות על הדלת, הקפיצו אותו מעורו. הוא מעד כשרגלו נתקלה בכיסא. קם, עבר מול המראה, לראות את דמותו החיוורת מרוב התרגשות. גילגל במוחו במהירות את משפטי ותסריטי הפתיחה. וניגש לפתוח את הדלת. כל הדם אזל מראשו, ערפל כיסה את עיניו. הוא צנח בחבטה על השטיח הרך.....
)
