להשלמת התמונה לגבי AHM, ועוד קצת
מצאתי היום מאגר של קטעי עיתונות על הפלויד, מתחילת שנות השבעים - אוצר בלום, מבחינתי. חלק מהקטעים מוסיפים קצת על המידע שהיה בידינו מקודם. לגבי AHM, נראה שהסיפור הלך ככה: הלהקה הקליטה כמה רעיונות על טייפ. בשלב מסויים הם החליטו שהקטע "זקוק" לתיזמור. יתכן שריק רייט היה מאחורי הרעיון, שכן הוא האזין באותה תקופה למוסיקה קלאסית. הם החליטו לפנות לגיסין, שהיה ידידם. גיסין ורייט כתבו תווים - והשאירו את כל מה שהוקלט עד אז, בידיו של גיסין. הוא עשה את כל השאר: כתב את הפתיח, את העיבוד התזמורתי, הביא את הנגנים והקליט אותם. מראיונות עם גיסין אנו יודעים שהוא נתקל בבעיות קשות בעת ההקלטה. הנגנים שהביא - שהיו נגנים קלאסיים - לא רצו להתעסק עם "מוסיקה נחותה", ולא שיתפו איתו פעולה. בשלב מסויים גיסין נשבר, והביא מנצח חיצוני, ששכנע את הנגנים לשתף אתו פעולה. רייט היה היחידי שהיה מרוצה, איכשהו, מהתוצאה הסופית. אבל גם הוא העדיף את הגרסה של ההופעה (אפילו עם כלי הנשיפה והזמרים), בטענה שגרסת האולפן מיסמסה את התחושה ה"טבעית" שיש בהופעה - היינו את הרעיון המקורי שהיה ללהקה. האחרים לא היו מרוצים כלל, וזמן קצר לאחר יציאת האלבום, הם כבר אמרו בראיונות לעיתונות שהם לא יעשו נסיונות כאלו, בעתיד. אגב מאגר הראיונות: גיליתי בו את הגרסה המלאה של הראיון שנתנו רוג'ר ווטרס וניק מייסון, לעיתון "זיגזג", בשנת 1973. כזכור, זה היה הראיון המקיף היחיד שהפלויד נתנו באותן שנים, והראיון היחיד שנתנו, בו הם לא טרחו כ"כ להסתתר מאחורי גרסאות "רשמיות" והמגננה המסורתית שלהם. מבחינה היסטורית, זה היה אולי הראיון היחידי, בו הם דברו בצורה גלויה על מה שקרה עם סיד, בוודאי באותם ימים. הנה הקטע המלא, למעוניינים: "ז"ז: סיד בארט הוא ללא ספק כותב שירים ענק, ועזיבתו את הפלויד העלתה ספיקות אצל רבים, לגבי המשך קיומה של הלהקה הן כיחידה מקליטה והן כיחידה מלחינה. סיד כיום פרש כמעט לחלוטין לקיימברידג' שם הוא עובד כגנן, בין היתר. ז"ז: מדוע סיד עזב - מה הסיפור האמיתי? מייסון: איזה 'סיפור אמיתי' היית רוצה לשמוע? ז"ז: אני שמעתי שהטור באמריקה גמר אותו. מייסון: שמעת את הסיפור על איך הוא איים עלינו ברובה? ווטרס [בסרקזם]: כן, זה סיפור טוב. מייסון: אתה רוצה לשמוע את הסיפור מאחורי העובדות? ז"ז: מה הרגשתם לגבי זה? ווטרס [בסרקזם כבד]: רתחנו מזעם. מייסון: ניסינו להמשיך בכוחותינו האחרונים. לא האמנו שנצליח בלי סיד, אז הסתדרנו עם מה שאפשר לכנות רק כמטורף בלתי-אחראי. לא אנחנו בחרנו את המילים האלו, אבל התאור נכון. ווטרס: סיד הפך לאדם מאוד מוזר. אנו לא יכולים לומר אם הוא היה חולה או לא, בימים אלו בהם לא ברור מהי מחלת נפש. כל מה שאני יודע זה שזה היה רצח לחיות ולעבוד אתו. מייסון [בעצבות]: בלתי אפשרי. ווטרס: בהחלט הגענו לשלב בו כולנו היינו מדוכאים, כי זו היתה שגיאה להמשיך כך. הוא היה במצב כזה שבו לא היה יכול להמשיך לתפקד בלהקה. מייסון: ונראה כאילו הוא עושה דווקא, בכדי לתסכל אותנו. ז"ז: ולמרות זאת, עזרתם לו עם האלבום שלו... ווטרס: זה בגלל שאני חושב, גם כיום, שהוא אחד משלושת כותבי השירים הטובים ביותר בעולם. ז"ז: מה הוא עושה עכשיו? ווטרס: לא יודע. לא הרבה. בכל אופן, זו הסיבה שעבדנו על האלבום שלו. היתה תוכנית - ועל זה לא כתבתם בראיון עם ג'נר [זיגזאג ערכו ראיון עם פיטר ג'נר שנה קודם, כחלק ממאמר ענקי על תולדות הסצינה הפסיכדלית בלונדון - צ.] - להרחיב את הלהקה, להוסיף עוד שני נגנים, איזה שני פריקים שהוא פגש איפשהו. אחד מהם ניגן בבנג'ו והשני בסקסופון. לא היינו מוכנים לקבל את זה בכלל, והיה ברור שנקודת ההרכעה הגיעה. ערב אחד הלכנו להופעה ב-UFO, וסיד לא הגיע. אז ניגנו לבד, וזה היה נהדר. ההופעה היתה טובה, ונהנינו לנגן ביחד. זה היה ממש נחמד. מייסון: זה ממש פנטסטי, משום שאני לא חושב שזה נכון. ווטרס: לא? אתה לא חושב שזה היה טוב? מייסון: אני חושב שאתה מדמיין ארוע שלא קרה בכלל. סיד הגיע, אבל הוא עמד שם עם זרועותיו שמוטות. רק מדי פעם הוא פרט על המיתרים. זה הערב שבו ניגנו... ווטרס: ה-Saturday Club. מייסון: נכון, זו היתה ההתמוטטות, אבל זה לא היה הסוף בכלל. אתה חושב על משהו שקרה ארבעה חודשים אחר כך. ווטרס: בכל מקרה, וניק כנראה צודק כי הזכרון שלי דפוק. פחות או יותר עשינו הופעה אחת בלי סיד. אולי הוא היה על הבמה, אבל הוא סתם עמד שם עם הגיטרה כרוכה סביב צווארו, שזה דבר שהוא היה נוהג לעשות, ואז הבנו שאנחנו יכולים להסתדר בלעדיו. מייסון: אבל לא עשינו כלום במשך כמה חודשים. במהלך חג המולד, חשבנו על הכל באריכות. ווטרס: אז כנראה במהלך חג המולד התקשרנו לדייב ואמרנו לו: "תראה דייב.." וקרצנו ורמזנו לו... מייסון: אז לימדנו את דייב את כל השירים, מתוך חשיבה שנהיה חמישיה. אבל סיד הגיע עם שיר חדש. זה היה Have You Got It Yet והוא שינה כל הזמן את השיר, כך שלא הצלחנו ללמוד לנגן אותו. ווטרס: זה היה באמת אקט של גאונות מטורפת. המעניין היה שאני לא הבנתי את זה בהתחלה. עמדתי שם במשך שעה, בעוד הוא שינה את השיר כל פעם, וכשהוא שאל "האם הבנתם את זה כבר?" ושרתי בחזרה "לא, לא". נהדר. ז"ז: האם פגע בכם שבלקהיל [ההנהלה של הפלויד - צ.] תמכו בסיד? ווטרס: אני פשוט חשבתי שהם טועים. היתה לנו פגישה גדולה אחרונה בלאדברוק רואד יום אחד, שבסופה זה היה פשוט אני וסיד, שישבנו בחדר ודיברנו זה עם זה. ואמרתי לו שהדרך היחידה שבה נוכל להמשיך ביחד, שבה הוא יהיה עדיין חבר בלהקה ויקבל את חלקו, זה אם הוא לא יבוא יותר להופעות, יהיה מעין דמות כמו בריאן ווילסון, אם תרצה, יכתוב שירים וישתתף בהקלטות. בסוף אחר הצהריים חשבתי ששכנעתי אותו שזה רעיון טוב, ושהוא הסכים, אבל זה לא היה משנה בכלל, כי הוא נהג לשנות את דעתו לגמרי בתוך שעה. ואז הוא הלך הביתה, ואני הלכתי לדבר עם פיטר ג'נר ואנדרו קינג [המנהלים] ואמרתי להם שזהו זה - אם הסידור הזה לא יעבוד, אנחנו עוזבים. וביקשתי מהם להניח לו לפנשו למשך כמה זמן, מכל מיני סיבות, בעיקר משום שהם לא ראו את הדברים כפי שאני ראיתי אותם, אבל הם בכ"ז הלכו לראות אותו ואמרו לו כל מיני דברים, אז ככה זה נגמר. לא ראינו אותם יותר חוץ מאשר אותה פגישה בה פירקנו את השותפות [בהנהלה; חברי הלהקה היו חברים שווים בהנהלתם - צ.] היינו צריכים לחלק בינינו את הבעלות בדברים השונים. אבל זה היה הסוף, אותו היום. הם המשיכו לנהל את סיד במשך כמה זמן, ופיטר ג'נר בילה במשך שנה בנסיון להפיק אלבום, אבל הצליח להקליט רק 4 טרקים, שמהם רק אחד היה טוב, ובסוף פיטר הרים ידיים, ומלקולם ג'ונס אמר ש-EMI לא יתנו עוד כסף לפרוייקט, ואז סיד פגש את דייב, וביקש ממנו לעזור, ואז פיטר ואנדרו הלכו ל-EMI ואמרו שה"בנים" יעזרו לסיד, וביקשו מ-EMI שיתנו עוד הזדמנות, ואז EMI הסכימו ונתנו לנו עוד יומיים [לסיים את הפקת האלבום] אבל היתה לנו הופעה ביום השני, כך שבעצם היו לנו רק 3 סשנים - אחה"צ אחד, ושני ערבים - ונכנסנו והקלטנו 7 טרקים בשלושה סשנים. אלו היו שירים פנטסטיים." וזה, כנראה, חלק מהסיפור האמיתי. באותה שנה התראיין מייסון לעיתון אחר (צרפתי, או קנדי) שבו נתן את מה שנהפכה ברבות הימים לגרסה הרשמית של הפלויד: על איך הם יום אחד נסעו להופעה והחליטו ספונטנית שלא לקחת את סיד אתם. את שאר הסיפור, הם מעדיפים לעמעם ולטשטש, או להתעלם ממנו בכלל. ג'ים די-רוגטיס, המבקר האמריקאי שכתב הרבה על הפלויד וראיין את כל חברי הלהקה, נמצא בדעה שהעזבתו של סיד נבעה יותר ממאבקי הכוחות בין שלושת חברי הלהקה האחרים לבין ההנהלה של הלהקה, ואכן הראיון שצוטט למעלה, תומך בפרשנות הזו.