שונאת חפירות אבל אתם מדבקים!
נתחיל מציון נקודה מאוד משמעותית, לפחות בעיניי - טורי שלי, היא שלי בלבד! וכך טורי של כל אחד שציין כאן את נקודת ראותו. טורי שלי מתאימה את עצמה אליי בקצב בו היא עובדת (ואם היא ממהרת מדי או מזדחלת בעקבותיי אני נאלצת לשלוח לה יד לסיוע), כך שממש כנו רינת, אני מרגישה שאת כל שלביי חיי עברתי בהתאמה לגילויה האומנותיים (לעיתים התאמת הקצב בינינו הפחידה אותי). בהתייחסות לכל הדברים שכתבתם הדבר שהכי צרם לי הוא השינוי (כנראה בעקבות התובנות שחוויתם) מאז המפגש עימה בו כולנו היינו על סף התאבדות המונים...חחח...לצורת הביטוי (הלגיטימית) כלפיי טורי והבחירות שלה כיום. איני חושבת שיש אומן שנשאר באותו המקום (לרוב הצועק, בועט וביקורתי) לאורך שנים, מפני שמטבע הדברים אנחנו מתגלגלים עם החיים ודברים שונים ומשונים נוגעים בנו - לשם השוואה תנו מבט בעוד כמה מוסיקאיות חזקות (כן גל, אפילו פי ג'יי). כשאני שומעת את 'הוצ'י וומן', זו בדיוק אותה טורי שכתבה את 'מי אנד אה גאן' רק שכיום אני חשה בחוזק המדהים שנבנה מאותה שבריריות וחוסר אונים, ובמילים אחרות, שינסו להתעסק איתה היום! ועדיין בתוך מילותיה אני שומעת את אותו הכאב אך ממרחק שנים, וזה לא כאב מנותק, אלא כאב מבוגר יותר כשמבינים שאין כל מקום להיות קורבן אלא להחלים ולהתפקח מהעניין. במשך כל ההופעה ראיתי את הרוקרית הכי רגישה שרה עבורי את כל מה שמוכר לי כעולמי, אך לרגע לא נרחק מעיניי שזו לא אותה הכוסית המקפצצת בת העשרים ומשהו, אלא אישה שמשהו נעצב התבגר בה והיא חיה את חייה היום. והוקרתי כל חיוך ורמיזת ראש עדינה ששלחה אותי היישר לאותה נערה-אישה בת עשרים משהו, וראיתי אותה קורצת מבפנים אך מבהירה שזהו גבולה והיום המקום הוא בחלוקה עם טורי המילף. חושבת שהייתי מרגישה צביעות, אם הייתה זו אותה נערה בת עשרים ומשהו שהייתה יוצאת אל הבמה בעטיפה שאינה הולמת אותה ומנסה לשיר לי מאותו מקום בועט צועק וביקורתי. יש המון כאב בשיריה של השדה האדמונית עדיין, למרות המקום המאושר שהיא נמצאת בו, זה תלוי (כמו תמיד) באסוציאציות המאזין, וליבו. מאחלת לכולכם שתמצאו את טורי שלי, כי חבל להחמיץ אותה על צדדיה השמחים והמאושרים (גם הם יפים!!!), ועל תדדיה הסקסיים (הוצ'י וומן אמג)ועל תדדיה הטוריים שתמיד היו ותמיד יהיו שם. אוהבת חוף
