כתבתי הרבה, אבל זה לא הוביל לשום מקום,
כי בסך-הכל אני מסכים. טורי מפויסת עכשיו, היא ב-comfort zone (|רונדה|) שלה ואין סיבה שתרצה לצאת. היא אימצה את האג'נדה הפוליטית הזו רק כדי להשתמש במילים של אחרים, להפנות את אור הזרקורים לכיוון המנוגד כדי לא להחשף במערומיה. פעם היא ניהלה דיאלוגים עם הפסנתר, עם השירים עצמם, היא האמינה שקולינג אמר לה fuck off כשרצתה לשים אותו בפלה, והיום היא מנגנת שש שעות ביום כדי שהשירים יבואו אליה. היא רוצה לעשות מוזיקה, היא לא צריכה את זה, וזה ניכר. גם, כפי שאמרתי לשירה היום, בהתחלה היא הוציאה את YKTR בהפקה אייטיזית כי זה מה שמכר. אחר-כך אריק רוס בא והפיק לה שני אלבומים פסנתריים במיוחד, שאמנם לא היו מיינסטרימיים והיא נאלצה להאבק עם חברת התקליטים להוציאם, אבל זה היה הקול שאריק רוס נתן לה. אחר-כך מארק הביא לה את ההרכב המלווה, ומשך אותה לכיוונים של FTCH וונוס, ובעצם רק בפלה ראינו מה קורה כשהיא באמת בזכות עצמה, ולהביא צ'מבלו לאולפן ההקלטות זה המון. זה ה-fuck off שהיא אומרת לכל שאר העולם. אבל מההפקה המבריקה של SLG היא רק ירדה, התיישבה עם הפסנתר וניגנה משל היא בקונצרט שבו ביצעה לראשונה את בולטימור, וכנראה שכשהמפיק שלך הוא בעלך, לא נעים לך לומר לו שהוא מיושן ושאת מחפשת משהו חדש, ואת נתקעת עם מה שעשית כבר עשרות פעמים. האם יש לנו זכות להתלונן על זה? אני משער שלא, היא מצאה את השלווה שלה אחרי שחוותה מספיק, וכנראה שזה רק הוגן. אבל האם יש לנו זכות להתאכזב, ולבכות שזו לא הטורי שלנו? כן כן כן. נ.ב. פאות, בגדים מנצנצים, ויותר מדי מייקאפ. ADP או YKTR? סירקלס אנד סירקלס אנד סירקלס אגיין. כבר ראינו מה קורה when pianos try to be guitars.