and the world keep spining..
הי, אני חדשה פה ברחוב, אבל לא בשכונה. אני מקווה שרק עוברת לומר שלום, ודי. הייתי אנורקטית, הייתי בולמית, שילבתי בניהם שנים, בעיקר בולמיה. כבר 4 שנים שאני לא. הקאתי, ממש עכשיו. יום רע. ממש יום רע. ומה הקטע? לא שכחתי כלום. פתאום התעוררה בי אותה עורמת מטורפים נושנה, דרכים מקוריות לברר האם השותף חוזר בקרוב, וכל השיטות שהופכות את העסק ליותר יעיל וקל, שיטות שפיתחתי לי עם השנים, אין צורך לפרט. ודווקא על אופניים- שכחתי איך רוכבים
קטע. זה היה לי נורא טבעי. אני מודה- לא כל ה4 שנים האלה הצלחתי להימנע, אבל הפעם זה היה שונה. זה לא תקף אותי, אלא פשוט נפלתי, לאט - מתחילת היום, ועמוק- עד לתחתית שניסיתי כ"כ להמנע ממנה.. את התחושה המחורבנת שלפני אני מניחה שמכירות כאן(; וכן את תחושת הטיהור מעורבבת בתחושת האכזבה מעצמך, ומהקיים, ככה זה לפחות אצלי. אבל הפעם, מעבר לניסיון תיאור הזוועה, אני מנסה להבין, ולהתמקד בעיקר: למה? פסדר, ילדות, פסדר, הורים, חיים ושאר הכאבים שבדרך. אבל למה אני,-את, בוחרת "להפטר" מהרגשות השלילים האלה דווקא ככה? מה אני משיגה מהחרא הזה? אם כבר אני בוחרת --במודע או שלא- לברוח מהתמודדות, אז למה לחיק אכילה מופרעת? בקיצור- למה ככה?? מיותר לציין שלא עברתי מעולם טיפול שעוסק בהפרעה, אלא התגברתי עליה לבד, אחד הנצחונות הגדולים והבודדים של החיים שלי. יחד עם זאת- לא נפטרתי כראוי מעשבים שוטים, מסתבר. יש למישהי תשובה, או כיוון? מאוכזבת.| אך רוצה להתקדם.
הי, אני חדשה פה ברחוב, אבל לא בשכונה. אני מקווה שרק עוברת לומר שלום, ודי. הייתי אנורקטית, הייתי בולמית, שילבתי בניהם שנים, בעיקר בולמיה. כבר 4 שנים שאני לא. הקאתי, ממש עכשיו. יום רע. ממש יום רע. ומה הקטע? לא שכחתי כלום. פתאום התעוררה בי אותה עורמת מטורפים נושנה, דרכים מקוריות לברר האם השותף חוזר בקרוב, וכל השיטות שהופכות את העסק ליותר יעיל וקל, שיטות שפיתחתי לי עם השנים, אין צורך לפרט. ודווקא על אופניים- שכחתי איך רוכבים
קטע. זה היה לי נורא טבעי. אני מודה- לא כל ה4 שנים האלה הצלחתי להימנע, אבל הפעם זה היה שונה. זה לא תקף אותי, אלא פשוט נפלתי, לאט - מתחילת היום, ועמוק- עד לתחתית שניסיתי כ"כ להמנע ממנה.. את התחושה המחורבנת שלפני אני מניחה שמכירות כאן(; וכן את תחושת הטיהור מעורבבת בתחושת האכזבה מעצמך, ומהקיים, ככה זה לפחות אצלי. אבל הפעם, מעבר לניסיון תיאור הזוועה, אני מנסה להבין, ולהתמקד בעיקר: למה? פסדר, ילדות, פסדר, הורים, חיים ושאר הכאבים שבדרך. אבל למה אני,-את, בוחרת "להפטר" מהרגשות השלילים האלה דווקא ככה? מה אני משיגה מהחרא הזה? אם כבר אני בוחרת --במודע או שלא- לברוח מהתמודדות, אז למה לחיק אכילה מופרעת? בקיצור- למה ככה?? מיותר לציין שלא עברתי מעולם טיפול שעוסק בהפרעה, אלא התגברתי עליה לבד, אחד הנצחונות הגדולים והבודדים של החיים שלי. יחד עם זאת- לא נפטרתי כראוי מעשבים שוטים, מסתבר. יש למישהי תשובה, או כיוון? מאוכזבת.| אך רוצה להתקדם.