And it's time, time, time

[יוצרת עננים]

בטח סיפרתי את זה כבר ../images/Emo3.gif

לקראת סוף כיתה ט', סיימתי לקרוא את חלף עם הרוח המחורבן. הסוף עשה לי עצבים. לא יודעת למה, אולי סתם מתוך שעמום, חיפשתי Scarlet בגוגל. והופיעו מולי המילים

If you're a thought You will want me To think you And I do​

וקשה לי להסביר מה הרגשתי. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במילים כאלה. וגם ככה הייתי נסערת מהקריאה. רצתי לקאזה להוריד את השיר, וקראתי את המילים ביחד עם המוסיקה, סגנון שבחיים לא שמעתי. היא שרה וזה נשמע כמו תפילה, לא כמו שיר. משהו כל כך רך, כל כך עמוק. הייתי מכושפת. שמעתי כל מיני שירים מהאלבום SW, בכלל לא ידעתי שיש עוד אלבומים, ושזה סגנון שונה מטורי איימוס הקלאסית. אחרי שהשירים האלה השתלטו לי על הפלייליסט (באופן מיידי), נכנסתי לפורום הזה. ראיתי שממליצים לקנות את LE. קניתי - ושמעתי בפעם הראשונה את פרשס ט'ינגס, וליטל ארת'קוויקס ומשם הכל נהיה מהיר מאד. כלומר, הרגשתי שמצאתי את אהבת חיי, ואני חייבת את כל האלבומים והשירים שלה מיד. אז... הכרתי את טורי דרך האינטרנט והקאזה, כלומר הכל היה מהיר מאד. ואני שמחה שזה היה ככה. אני חושבת שבדרך אחרת אולי לא הייתי שומעת עליה, וגם אם כן, לא הייתה לי הסבלנות לגלות ולשלם כסף בשביל משהו שקשה לעכל בשמיעה ראשונה. וכן, גם דרך האלקטרונים והפיראטיות ובלי עטיפת נילון מרשרשת - זו עדיין מוסיקה. ואפילו בתוך החדר מול המסך, ההתרגשות מהגילוי הייתה אמיתית אמיתית. אני לא מרגישה שהפסדתי את התהליך שטורי עברה בזמן אמת. אני עוברת ואעבור אותו מחדש עם המוסיקה שלה. אני עדיין בתהליך ואיכשהו אני יודעת שזה a life long thing.

 

[noosh]

טוב

זה לא יהיה ארוך כי את סיפור חיי שטחתי כאן כבר לא מעט פעמים. אז רק הרחבה של מה שכתבתי למעלה: כמו שכבר אמרתי, ההיכרות שלי עם טורי הייתה איטית. לא, לא התוודעתי לטורי בזמן אמת, ואני בהחלט חיה בעולם אינטרנטי נגיש, ובכל זאת, הקשר שלי איתה היה איטי, ויציב, ורציף, ולקח שנים, ואני שמחה שזה ככה, במיוחד בגלל העידן המהיר הזה, וכמה שזה לא טריוויאלי להכיר ככה אמן היום. לקח לי המון זמן להכיר אותה מההאזנה הראשונה שלי ל-Hey, Jupiter, משהו כמו שנה עד שהשיר הזה חלחל ואחריו הגיעו אחרים. התחלתי בסדר כרונולוגי, עם LE, ולכל אלבום היה את הזמן שלו להדחק פנימה, לחלחל, להכנס עמוק ולהתביית. ואני שמחה, כי אני חושבת שהזמן הזה, עם כל אלבום, והתקופות האלה בין לבין, נתנו לי המון סבלנות לבלוע אותה ולתת לה ללוות אותי, נתנו הרבה משקל לכל שיר והזדמנות לכל אחד מהשירים ליפול למקום הנכון שלו, ולא תמיד מבינים כל שיר בהאזנה ראשונה או שניה, לפעמים לוקח עשרים ולפעמים לוקח שנים עד שמבינים פתאום את השיר ומתחברים אליו, לנקודה מסויימת בו. וזה היה אצלי בדיוק ככה, ואני שמחה שזה היה ככה, כי אני מרגישה שהחיבור הזה נכון יותר כשלוקחים אותו לאט. ובכל זאת, אי אפשר היה להמנע מלהקשיב לשירים בודדים פה ושם לפני שהכרתי את האלבום כולו, או לקאברים או לביסיידים, וזה לא גרע, לא הרגשתי שזה גרע, זה רק עשה לי חשק לעוד. ואני עדיין מגלה אותה. גם אצלי, אף אחד בסביבה לא שמע עליה. הייתי היחידה שדיברה עליה והקשיבה לה, ניסיתי להכיר אותה לחברים שלי, אבל זה לא בדיוק הלך, אף אחד מהם לא נשאר. רק בתקופת הצבא גיליתי עוד ועוד אנשים שמכירים אותה, שחשפתי אותם אליה, וגם אז, לא הרבה כלכך. אני שמחה שזה יה ככה, כי זה הרגיש לי הרבה יותר אינטימי. היא הייתה כמו סוד קטן ביני לבין עצמי, כמו משהו שאף אחד לא יכול לקחת לי. והאמת שגם אחרי שגיליתי הרבה אנשים שמכירים אותה, אני עדיין לא מרגישה "זילות" או "פופוליסטיות", היא עדיין שלי, כי החיבור שלי אליה הוא שלי, ואף אחד לא יכול להגיע אליו באותו אופן שאני הגעתי.

 

[מועדון לקוחות]

התכוונתי למשהו אחר עם המילה "זילות"

אין לי בעיה שאנשים מגלים אותה בדרכים לא כשרות אלו ואחרות, בעיקר אם הם ממשיכים עם זה הלאה. הבעיה היא הקלות שבה אנשים מרשים לעצמם לשפוט. למשל, חברה שלי, שיום אחד נסענו חבר שלי, היא ואני לטייל ובדרך שמנו את LE והיה את Happy Phantom (נראה לי) ודברנו תוך כדי זה וגם לא שמנו את זה בפול ווליום כי זה היה אמור להיות הרקע. וחברה שלי, שלא ידעה מי זאת בכלל (והיא אגב מבוגרת ממני בכמה שנים) אומרת אחרי איזה דקה או שתיים - "לא נפלתי ממנה, כאילו יש לה קול בסדר והמוזיקה בסדר, אבל זה לא זה...." ואני כדי לא להתחיל להתקטנן לא התחלתי להתווכח איתה, אבל זה ממש הרגיז אותי, איך היא מרשה לעצמה לזרוק כזאת ביקורת בלי להקשיב לעומק ?! (וכן, אנחנו עדיין חברות....) והיו לי עוד 2 מקרים דומים פלוס-מינוס לאחרונה עם אנשים אחרים - וזה ממש מעצבן, וזאת הזילות שדברתי עליה. אני התחלתי מ-UTP וכמה זמן לקח לי להתרגל לצעקות שלה ב- Pretty Good Year או ב-Waitress, אבל הבנתי שיש מאחורי זה ומאחוריה הרבה דברים וזה הסתדר לי טוב בחיים באותה תקופה. ואני לא אומרת שחייבים לאהוב אותה או ליפול ממנה כי סגנון מוזיקלי הוא אינדיבידואלי, אבל לשמוע שתי דקות משיר ולחרוץ דעה על הזמרת זה נורא ואיום בעיני. המשך חג מהנה לכולם, ליבי

כאן משהו אחר

 

[noosh]

לא לקחתי את המילה זילות ממה שכתבת ../images/Emo3.gif

הכוונה שלי היא לקחת משהו ולהפוך אותו לנחלת הכלל תוך כדי "שיטוח" שלו. לא יודעת, כמו נגיד, כשהלכתי להופעה של רוג'ר ווטרס והיא הייתה מוצפת בטינאייג'רים בשלב הזה שבין אבריל לאבין למטאליקה, ששמעו על Another Brick In The Wall ולבשו את מיטב ניטיהם, הצטיידו בשלל עפרונות שחורים לעיניים ובעיקר היו עסוקים בלרמוס אותי בלי שום התחשבות ולא נתנו לי אפילו לעבור שני צעדים קדימה כדי להיות ליד חברה שלי. ולא, אני לא מאמינה שהם באמת התעמקו אי פעם בדארק סייד או בוויש כמו שצריך, והאמת היא שאני בספק אם הם הקשיבו ל-Piper at the Gates of Down אי פעם בחיים. זו זילות בעיניי. ובאשר לסיפור שלך - אז א. יש אנשים ששופטים מוזיקה נורא מהר וקשה להם להתייחס אליה כאל משהו עמוק יותר ממשהו נעים באוזן. כאילו, הם לא ינסו להתעמק במילים או במנגינות, ולתת לה לחדור עמוק פנימה, פשוט כי זה לא מה שהם מתחברים אליו, זה לא מדבר אליהם כלכך, כל העניין הזה של לחוות דרך צלילים וליריקה. ב. יש אנשים ששופטים מוזיקה נורא מהר סתם כי זה פשוט משהו שעושים, אני משערת שכולנו עושים את זה במובן מסויים. פשוט יש אנשים עם יותר פתיחות מוזיקלית וסבלנות, לרוב האנשים אין סבלנות והם מתרכזים ברמה השטחית יותר והנוחה יותר, וזו הסיבה שגלגלצ זו התחנה הכי פופולארית ברדיו. ג. יש אנשים שמוזיקה כזאת פשוט לא מדברת אליהם. אין מה לעשות, זה לא הטעם של כל אחד. אני כבר הפסקתי לצאת המסעות צלב בשביל להסביר לאנשים מה זו מוזיקה (ואני לא מדברת רק על טורי, הייתי עושה את זה עוד הרבה לפני כן עם כל הרוק הקלאסי). הבנתי שזה להלחם בטחנות רוח, שלהרבה אנשים פשוט לא אכפת, ושעדיך שאני אתרכז באלו שכן אכפת להם, ואשאר עם המוזיקה שלי. אני כן שמחה לדבר על זה אם מישהו רוצה להקשיב, אבל אני לא אנסה לשכנע אנשים שמראש הרימו ידיים, זה רק יתסכל אותי יותר.

 

[noosh]

Dawn*, מה נסגר איתי

 

[מועדון לקוחות]

../images/Emo45.gifאגוצנטרית שכמותי,הכל קשור אלי....../images/Emo8.gif

 

[rfranko]

../images/Emo46.gifיו, זה ממש מעצבן אלה ששופטים ב-2 דק'

כאילו, מוסיקה זו לא פירסומת,שצריך להבין מייד, זה לא משהו של זבנג וגמרנו, ובטח שלא טורי. אם הייתי צריכה לשפוט אותה (או כל אמן אחר) על סמך 20 שניות, רוב הסיכויים שלא הייתי ממשיכה איתה הלאה. המוסיקה (לחן+מילים) היא דבר נפלא, היא מין יצור א-מורפי, כשנותנים לה היא נוצקת אל האדם ומתעצבת אצלו לפי איך שהוא רואה אותה ונוצרת מין סימביוזה בינהם. אני נורא משתדלת לתת לכל דבר צ'אנס הוגן, כי אחרת אני עוד עלולה לפספס משהו נדיר ונפלא וחוצמיזה אני נורא רגישה על ביקורת שלילית על טורי ואותו אדם מקבל יש"ר חוו"ד שלילי אצלי...

 

[The Pele Files]

שאלה מפוארת... שלום לכולם....

בתחילת שנות התשעים, כשמה שהיה מגניבה היה לראות את טקס פרסי המוסיקה של MTV, טורי איימוס היתה מועמדת בתור Best Breakthrough ועוד כמה קטגוריות על Silent all these years. לא התייחסתי אליו יותר מדי... אני אפילו חושב שהוא הרגיז אותי. הוא נשמע לי סכריני מדי... לא מתאים לטעם המוסיקלי שלי שנטה יותר למוסיקת רוק כבדה. בשנת 1994, כשהמלכה שחררה את Pink ואת הסינגל Cornflake אני פשוט נפלתי מהרגליים. כמות ההשמעות של השיר הזה היתה פשוט חסרת תקדים. הקליפ האירופאי שלו (מוזר ועשוי היטב) והלוק המסויים של המלכה דבר אלי. קניתי את Pink ולא הפסקתי לשמוע את Cornflake... ורק אותו. אחרי הרבה חודשים ועצלנות שלי להחזיר את השיר אחורה בדיסקמן שהיה לי, התוודעתי לכל האלבום, התחלתי לקרוא את המילים. הרגשתי את הכוח של המוסיקה בשילוב עם זה שאני יכול לעשות עם המילים מה שאני רוצה. הרגשתי שהיא מצליחה לכתוב מוסיקה למיליונים של אנשים, אבל עדיין נשארת מאוד אישית, מאוד כנה. ומאז לא הפסקתי לקנות כל מה שיצא. בעקבותיה התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר בצורה מסודרת. ואז, בשנת 1996, יצא Boys For Pele, שמבחינתי הוא האלבום המושלם. התמכרתי למוזרויות של המוסיקה, לגוונים של הכלים שהשתמשו בהם, לקונטרפונקט, לסיפורים בתוך האלבום, לרגשיות, לאלימות, לאכזבה, אבל יותר מהכל דבר אלי Jupiter. אני חייב ל- Jupiter הרבה מאוד, הוא לימד אותי שאני יכול להיות אני, שזה בסדר, שגם אם אני לבד, יש לי אותו, וזה הרבה מאוד. ג'ופיטר, לוציפר, הטייסים ההולנדים, הברון האדום (לא), Give me peace' love and a hard cock – כולם הפכו לחברים הכי טובים שלי. 1998 – FTCH. ההורים שלי החליטו להפתיע אותי. הם ארגנו נסיעה ללונדון לכל המשפחה וקנו כרטיסים להופעה של טורי ברויאל אלברט הול. הם הודיעו לי יום לפני שנוסעים לראות את המלכה. בהופעה ההיא בלונדון טורי עלתה על הבמה להדרן שלישי. היא אמרה שהיא קבלה מכתב ממישהו לפני ההופעה ושהשיר הבא מוקדש לו, ושרה את Baker. טוב, נראה לי שעיניתי אתכם מספיק, לא?

 

[רעוּת]

יש לך הורים כאלה מגניבים ../images/Emo7.gif

ואיזה כיף לך

 

[The Pele Files]

זה רק נשמע פאן....

אבל אבא שלי עשה לי את המוות מגיל 17 עד 27 בערך...

הוא לא במיוחד אהב את איך שאני בחרתי לנהל את החיים שלי... הייתי מוותר על ההופעה אם הוא היה מחזיר לי כמה שנים....