All you need is love
All you need is love
אני מדברת איתו לפעמים. ואני מדמיינת שאני שומעת אותו משוחח איתי. לא את הקול הפיזי אלא את הקול הפנימי. האמיתי. זה שלא יודע לשקר. שלא לובש את מסכות השליטה והדעת. שמבין את מהות השמחה והעצב.
האובדן שלו מעמיד אותי בכל יום מול שאלת הזוגיות, אל מול אובדנה. שאלות על האהבה, שהיו קיימות גם כשהוא היה, ההבדל הוא בזווית הראיה.
להסתכל על החיים המשותפים כשאני על העגלה המתגלגלת לה בשלווה יחסית, בדרך אל יעדים שהצבנו לנו יחד, זו זווית אחרת לגמרי מהזווית של האלמנה. אם להמשיך את האנלוגיה אז, לפני כשנה וחצי נפל גלגל, העגלה נעצרה בכיוון אחר מהכיוון בו היא נסעה, היה רק ערפל לפני, חשבתי שחרב עלי עולמי, את הגלגל הזה לא ניתן היה לתקן ואני אישה אז אני גם לא יודעת איך להחליף . קפאתי. לא יכולתי להמשיך ולא יכולתי לרדת. אבל הייתי חייבת לנוע כי אני כפופה לחוקי החיים והייתי חייבת למצוא דרך. הגלגלים היחידים שעבדו היו גלגלי השיניים בתוך ראשי, במחשבות על גבי מחשבות שלא הובילו אותי לשום מקום מוכר. (ולמען הסר ספק, גם אני גלגל,אני גם גלגל....)
הרגשתי שאני צריכה נס.
התרגלתי שיש שם מישהו לסמוך עליו. התרגלתי להיות אישה שסומכים עליה.
אז..... אולי לא כל ההרגלים המשותפים שלנו חייבים למות ? אולי אני יכולה להמשיך לסמוך עליו? ועכשיו אני אעשה גם את החלק שלו, אני אהיה זו שתסמוך גם על עצמי. כמו שהוא עשה בחייו.
בעיתות מצוקה אני פונה אליו. שואלת, מדברת, שומעת אותו. ואז בוחרת מה לעשות. כמו מגדלור באפלה.
שאלת הזוגיות והקשר עולה בכל פעם מתוך האובדן. אני חושבת שכל כך הרבה שנים חייתי בתוך קשר שאני לא מבינה את המשמעות של כל זה בלי הקשר שלנו, האם התמכרתי?
זה מעסיק אותי ואני תוהה אם זה מעסיק אותי בגלל מבנה אישיות או בגלל האלמנות? בגלל התהום הזו שנפערה? האם הצורך למלא אותה נובע ממנה עצמה? מהצורך היסודי שלי לאהוב ולהיות נאהבת? וככל שעובר הזמן אני מודעת להפרדה המלאה בין בן זוג והורה. יהיה איתי גבר, אוהב אבל הוא לא יהיה אבא של הילדים שלי. יהיו הפרדות טבעיות מתוך עובדות החיים. זה יהיה שונה לגמרי. איך יראו חיי? איזו אישה אהיה למישהו שהוא לא אבא שלהם? עד כמה משונה עוד העולם שלי יהיה? התשובות אף פעם לא פשוטות. וזה לא פלא. גם כשהיה חי התשובות שלו לא היו פשוטות. לפעמים הן היו מתסכלות עד אימה. בכל מקרה הן היו תמיד מחוברות למציאות מזוית ראיה שונה משלי, שפתחה לי את ספקטרום הצבע. האפשרויות לא פשוטות אמנם אבל הן גם מלהיבות , מעוררות בי התרגשות אפילו. אני אישה עצמאית, בכל מובן, כבר הקמתי משפחה, הספקתי ב 44 שנותי לבנות לי חיים. אני לא צריכה שום פונקציה למלא. רק אהבה.
זוהי ילדותי השניה, אני חוזרת בגיל 44 לגיל 24. לגיל 16.כמעט אותן שאלות שהיו לי אז חוזרות, והפעם התשובות רבגוניות, הבחירות אמיתיות, ההנעה סולארית.
יוצאת מהקיפאון.
אני יורדת מהעגלה, לוקחת רק את התרמיל שלי על הגב, מכניסה פנימה רק את מה שהכרחי, ואלך לי ברגל. אחווה את הנוף דרך הרגליים שלי. האופק מהזווית הזו , הרבה יותר קרוב. אבל זה לא שלילי. ככה זה. פשוט. וכמו בכל מצב יש פה טוב ויש פה רע, לפעמים אשרוק בהנאה ולפעמים אזיל דמעה אבל לא אעמוד, אמשיך ללכת ועם הזמן אראה לאן הדרך החדשה הזו מובילה אותי.
All you need is love
אני מדברת איתו לפעמים. ואני מדמיינת שאני שומעת אותו משוחח איתי. לא את הקול הפיזי אלא את הקול הפנימי. האמיתי. זה שלא יודע לשקר. שלא לובש את מסכות השליטה והדעת. שמבין את מהות השמחה והעצב.
האובדן שלו מעמיד אותי בכל יום מול שאלת הזוגיות, אל מול אובדנה. שאלות על האהבה, שהיו קיימות גם כשהוא היה, ההבדל הוא בזווית הראיה.
להסתכל על החיים המשותפים כשאני על העגלה המתגלגלת לה בשלווה יחסית, בדרך אל יעדים שהצבנו לנו יחד, זו זווית אחרת לגמרי מהזווית של האלמנה. אם להמשיך את האנלוגיה אז, לפני כשנה וחצי נפל גלגל, העגלה נעצרה בכיוון אחר מהכיוון בו היא נסעה, היה רק ערפל לפני, חשבתי שחרב עלי עולמי, את הגלגל הזה לא ניתן היה לתקן ואני אישה אז אני גם לא יודעת איך להחליף . קפאתי. לא יכולתי להמשיך ולא יכולתי לרדת. אבל הייתי חייבת לנוע כי אני כפופה לחוקי החיים והייתי חייבת למצוא דרך. הגלגלים היחידים שעבדו היו גלגלי השיניים בתוך ראשי, במחשבות על גבי מחשבות שלא הובילו אותי לשום מקום מוכר. (ולמען הסר ספק, גם אני גלגל,אני גם גלגל....)
הרגשתי שאני צריכה נס.
התרגלתי שיש שם מישהו לסמוך עליו. התרגלתי להיות אישה שסומכים עליה.
אז..... אולי לא כל ההרגלים המשותפים שלנו חייבים למות ? אולי אני יכולה להמשיך לסמוך עליו? ועכשיו אני אעשה גם את החלק שלו, אני אהיה זו שתסמוך גם על עצמי. כמו שהוא עשה בחייו.
בעיתות מצוקה אני פונה אליו. שואלת, מדברת, שומעת אותו. ואז בוחרת מה לעשות. כמו מגדלור באפלה.
שאלת הזוגיות והקשר עולה בכל פעם מתוך האובדן. אני חושבת שכל כך הרבה שנים חייתי בתוך קשר שאני לא מבינה את המשמעות של כל זה בלי הקשר שלנו, האם התמכרתי?
זה מעסיק אותי ואני תוהה אם זה מעסיק אותי בגלל מבנה אישיות או בגלל האלמנות? בגלל התהום הזו שנפערה? האם הצורך למלא אותה נובע ממנה עצמה? מהצורך היסודי שלי לאהוב ולהיות נאהבת? וככל שעובר הזמן אני מודעת להפרדה המלאה בין בן זוג והורה. יהיה איתי גבר, אוהב אבל הוא לא יהיה אבא של הילדים שלי. יהיו הפרדות טבעיות מתוך עובדות החיים. זה יהיה שונה לגמרי. איך יראו חיי? איזו אישה אהיה למישהו שהוא לא אבא שלהם? עד כמה משונה עוד העולם שלי יהיה? התשובות אף פעם לא פשוטות. וזה לא פלא. גם כשהיה חי התשובות שלו לא היו פשוטות. לפעמים הן היו מתסכלות עד אימה. בכל מקרה הן היו תמיד מחוברות למציאות מזוית ראיה שונה משלי, שפתחה לי את ספקטרום הצבע. האפשרויות לא פשוטות אמנם אבל הן גם מלהיבות , מעוררות בי התרגשות אפילו. אני אישה עצמאית, בכל מובן, כבר הקמתי משפחה, הספקתי ב 44 שנותי לבנות לי חיים. אני לא צריכה שום פונקציה למלא. רק אהבה.
זוהי ילדותי השניה, אני חוזרת בגיל 44 לגיל 24. לגיל 16.כמעט אותן שאלות שהיו לי אז חוזרות, והפעם התשובות רבגוניות, הבחירות אמיתיות, ההנעה סולארית.
יוצאת מהקיפאון.
אני יורדת מהעגלה, לוקחת רק את התרמיל שלי על הגב, מכניסה פנימה רק את מה שהכרחי, ואלך לי ברגל. אחווה את הנוף דרך הרגליים שלי. האופק מהזווית הזו , הרבה יותר קרוב. אבל זה לא שלילי. ככה זה. פשוט. וכמו בכל מצב יש פה טוב ויש פה רע, לפעמים אשרוק בהנאה ולפעמים אזיל דמעה אבל לא אעמוד, אמשיך ללכת ועם הזמן אראה לאן הדרך החדשה הזו מובילה אותי.
