ADHD והורות
(זה פוסט ארוך, לא יודעת בכלל מה אני מנסה לומר, כנראה שמחפשת עיצה ממישהו ששם או שהיה שם..
האמת שהתכוונתי כבר למחוק אותו ולוותר על כפתור השלח, אבל אהיה אמיצה , כי זה כן חשוב לי..)
שלום לכם..
אני בת 30, נשואה + תינוקת קסומה בת 8 חודשים..
וגם אני עם ADHD מאובחן ..
אני לא לוקחת ריטלין קונצרטה או משהו בסגנון ויש לי שלל תירוצים מזדמנים ללמה אני לא לוקחת..
להגיד שלמדתי לחיות או להשלים עם ההשלכות של הק"ר יהיה שקר גס..
כי אני הק"ר הארדקור וכך בדיוק נראים חיי..
כל עוד שזה נגע והשליך רק לגבי ולאיכות החיים שלי זה היה בסדר..
"השלמתי" עם זה שלא התמודדתי עם שומדבר בחיי, כמו לימודים קריירה וכו'..
אבל כעת שאני אחראית על תינוקת זה הופך פרובלומטי מאוד מאוד.
בטיפול בה, כל מה שקשור לחום אהבה משחקים וכו' אין בעיה, היא כל עולמי ואנחנו מכייפות יחד כל היום. (למרות התקפי ההיפר שיש לי בלילות שגורמים לי לבלות את רובם ערה )..
גם אם יש חלילה איזו בעיה אני לא דוחה תור לרופא / אחות..
אבל עכשיו למשל, אני צריכה לקחת אותה לפיזיותרפיה בגלל עיכוב התפתחותי קל, מה שאומר שצריך לפקסס מסמכים לנסח בקשות להתקשר לנדנד לקבוע, בקיצור, בירוקרטיה.
וההק''ר משתלט עלי, אני דוחה ודוחה את זה, כבר שבוע וחצי שיש לי אישורים שאני צריכה לפקסס וכל יום שאני דוחה את זה, רשימת ההמתנה גדלה ..
ובמקום להיות אמא טובה ואחראית ולטפל בזה אני רק דוחה את זה ואני פשוט מרגישה כזאת אפס שאני נותנת לדפקטים שלי לפגוע ברווחה של הילדה שלי .
אבל אני לא שולטת בזה, פשוט לא שולטת בזה, כל יום יש לי תירוץ חדש למה אני לא יכולה לשבת ולכתוב מכתב מפגר של כמה שורות , לצרף אליו הפניה ולהגיד לבעלי לפקסס אותו בעבודה .
וזה פשוט מדהים איך אני דוחה את זה כלכך הרבה זמן, עשייה כלכך פעוטה שיש לה השלכה כלכך גדולה.. אבל זהו, שזה לא עניין פעוט בשבילי, בחיי שאני מעדיפה לעבור טיפול שורש ולא להתמודד עם דברים כאלו.
וכן, אני מבינה כמה מפגר זה נשמע, בחיי שמבינה, אבל.. לא מצליחה לשלוט בזה ומרגישה כזאת אפס.
כשהיה צריך לתקן חלון בחדר של הילדה, אני מתביישת לומר כמה זמן היה לי את הטלפון של האיש שאמור לסדר את זה וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה להתקשר לקבוע איתו ופשוט דחיתי ודחיתי את זה .. עד שבסוף הגיעה סופה שאילצה אותי לטפל בעניין.
אין לי רשיון,כל חיי המצאתי לעצמי מליון סיפורים למה אין לי רשיון, כלכך הרבה סיפורים שכבר בעצמי התחלתי להאמין בהם..
אבל בסוד, אספר לכם, הסיבה שאין לי רשיון, זה כי אין לי תחת לשבת ללמוד תאוריה, כן כן, תאוריה, זה הדבר הזה שכל ילד מחוצ'קן בן 16 עובר..
14 שנה שאני דוחה לעשות את המבחן המטומטם הזה שבגללו כל איכות החיים שלי נפגעת.. זה מטורף, פסיכי לגמרי.
ועכשיו יש לי ילדה, אני צריכה להיות ניידת , ללכת לחזור, להקפיץ להביא, אני פשוט תלויה לחלוטין באחרים..
ועדיין, למרות שאני מבינה שאני צריכה להתמודד עם זה, אני עדיין ממשיכה להמציא לעצמי סיבות למה אני לא צריכה רשיון..
(התירוץ הנוכחי, ממילא האוטו אצל בעלי רוב היום, אז מה יעזור לי רשיון בלי אוטו? סתם לטרוח ולבזבז כסף, לא צריך..)
ורשימת הכשלונות שלי ממשיכה וממשיכה...
מה שכן, לאור העובדה שחיי נראים כך, למדתי איך להניע אנשים סביבי כדי שיעזרו לי וכך אני מפלסת דרכי בעולם הזה..
אני מרגישה רע שזה כך, מרגישה שאני חרא (סורי, אין לי מילה אחרת) של אמא.
שנותנת לדחיינות להשתלט עלי.
הבטחתי לעצמי שזה לא יהיה כך, הבטחתי .. אבל אני לא עומדת בזה..
ולא, בעלי לא יכול לעזור לי בדברים האלו, הוא כועס כשאני אומרת לו את הדברים האלו ודורש ממני להתבגר וחופר לי על זה שאני צריכה להתחיל לקחת אחריות על דברים .
אז פשוט הפסקתי לשתף אותו.
אני מרגישה שאין לי כח, אני מרגישה מדוכאת בגלל שזה כך, יש לי ייסורי מצפון מטורפים, אני מרגישה שאני כושלת, אני כלכך כועסת ומתביישת בעצמי.
משהו בי מצד אחד מאוד דוחק בי להשתנות , להתגבר ומשהו אחר כל הזמן ממציא לי סיבות ותירוצים ללמה לא צריך, מגבה את הדחיינות שלי מוותר לי ..
אני מרגישה שסועה, ממש כך.
באמת האמנתי שההורות תשנה אותי, אבל מסתבר שלא .
וזה כזה הזוי, המשרה האחרונה שלי (אני לא עובדת כבר שנים, זה היה לפני 3 שנים בערך..) היתה פאקינג מנהלת לשכת הנהלה, אני, מנהלת לשכת הנהלה, והייתי טובה, ממש טובה.
למה אני לא מצליחה למצוא את הכוחות האלו גם בחיים הפרטיים שלי, למה?
אני מתביישת בעצמי, באמת מתביישת ואין.. פשוט אין איך להסביר את הקושי הזה למישהו שאין לו הק"ר כי זה נשמע כמו הדבר הכי דבילי בעולם.
אני מתה להשתנות, לא בשבילי, בשבילה, כי מגיע לה אמא טובה, אמא פושרית שתמיד תדאג לה ולאינטרסים שלה.. אבל איך עושים את זה לעזאזל ?
בלי פסיכיאטר/פסיכולוג/קואוצ'ר ושאר ירקות, זה פשוט יהפוך לסאגה בפני עצמה לקבוע אליהם תור.. וגם אם אתגלגל אליהם, נסיון העבר הוכיח לי שאני לא מסוגלת לשתף איתם פעולה, כל המפגשים הקודמים עם מטפלים למינהם כשלו כשלון חרוץ..
אוף, יש לי כזה בלאגן בראש, בא לי רק לעשות פוס להכל ולשכב על הגב
(זה פוסט ארוך, לא יודעת בכלל מה אני מנסה לומר, כנראה שמחפשת עיצה ממישהו ששם או שהיה שם..
האמת שהתכוונתי כבר למחוק אותו ולוותר על כפתור השלח, אבל אהיה אמיצה , כי זה כן חשוב לי..)
שלום לכם..
אני בת 30, נשואה + תינוקת קסומה בת 8 חודשים..
וגם אני עם ADHD מאובחן ..
אני לא לוקחת ריטלין קונצרטה או משהו בסגנון ויש לי שלל תירוצים מזדמנים ללמה אני לא לוקחת..
להגיד שלמדתי לחיות או להשלים עם ההשלכות של הק"ר יהיה שקר גס..
כי אני הק"ר הארדקור וכך בדיוק נראים חיי..
כל עוד שזה נגע והשליך רק לגבי ולאיכות החיים שלי זה היה בסדר..
"השלמתי" עם זה שלא התמודדתי עם שומדבר בחיי, כמו לימודים קריירה וכו'..
אבל כעת שאני אחראית על תינוקת זה הופך פרובלומטי מאוד מאוד.
בטיפול בה, כל מה שקשור לחום אהבה משחקים וכו' אין בעיה, היא כל עולמי ואנחנו מכייפות יחד כל היום. (למרות התקפי ההיפר שיש לי בלילות שגורמים לי לבלות את רובם ערה )..
גם אם יש חלילה איזו בעיה אני לא דוחה תור לרופא / אחות..
אבל עכשיו למשל, אני צריכה לקחת אותה לפיזיותרפיה בגלל עיכוב התפתחותי קל, מה שאומר שצריך לפקסס מסמכים לנסח בקשות להתקשר לנדנד לקבוע, בקיצור, בירוקרטיה.
וההק''ר משתלט עלי, אני דוחה ודוחה את זה, כבר שבוע וחצי שיש לי אישורים שאני צריכה לפקסס וכל יום שאני דוחה את זה, רשימת ההמתנה גדלה ..
ובמקום להיות אמא טובה ואחראית ולטפל בזה אני רק דוחה את זה ואני פשוט מרגישה כזאת אפס שאני נותנת לדפקטים שלי לפגוע ברווחה של הילדה שלי .
אבל אני לא שולטת בזה, פשוט לא שולטת בזה, כל יום יש לי תירוץ חדש למה אני לא יכולה לשבת ולכתוב מכתב מפגר של כמה שורות , לצרף אליו הפניה ולהגיד לבעלי לפקסס אותו בעבודה .
וזה פשוט מדהים איך אני דוחה את זה כלכך הרבה זמן, עשייה כלכך פעוטה שיש לה השלכה כלכך גדולה.. אבל זהו, שזה לא עניין פעוט בשבילי, בחיי שאני מעדיפה לעבור טיפול שורש ולא להתמודד עם דברים כאלו.
וכן, אני מבינה כמה מפגר זה נשמע, בחיי שמבינה, אבל.. לא מצליחה לשלוט בזה ומרגישה כזאת אפס.
כשהיה צריך לתקן חלון בחדר של הילדה, אני מתביישת לומר כמה זמן היה לי את הטלפון של האיש שאמור לסדר את זה וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה להתקשר לקבוע איתו ופשוט דחיתי ודחיתי את זה .. עד שבסוף הגיעה סופה שאילצה אותי לטפל בעניין.
אין לי רשיון,כל חיי המצאתי לעצמי מליון סיפורים למה אין לי רשיון, כלכך הרבה סיפורים שכבר בעצמי התחלתי להאמין בהם..
אבל בסוד, אספר לכם, הסיבה שאין לי רשיון, זה כי אין לי תחת לשבת ללמוד תאוריה, כן כן, תאוריה, זה הדבר הזה שכל ילד מחוצ'קן בן 16 עובר..
14 שנה שאני דוחה לעשות את המבחן המטומטם הזה שבגללו כל איכות החיים שלי נפגעת.. זה מטורף, פסיכי לגמרי.
ועכשיו יש לי ילדה, אני צריכה להיות ניידת , ללכת לחזור, להקפיץ להביא, אני פשוט תלויה לחלוטין באחרים..
ועדיין, למרות שאני מבינה שאני צריכה להתמודד עם זה, אני עדיין ממשיכה להמציא לעצמי סיבות למה אני לא צריכה רשיון..
(התירוץ הנוכחי, ממילא האוטו אצל בעלי רוב היום, אז מה יעזור לי רשיון בלי אוטו? סתם לטרוח ולבזבז כסף, לא צריך..)
ורשימת הכשלונות שלי ממשיכה וממשיכה...
מה שכן, לאור העובדה שחיי נראים כך, למדתי איך להניע אנשים סביבי כדי שיעזרו לי וכך אני מפלסת דרכי בעולם הזה..
אני מרגישה רע שזה כך, מרגישה שאני חרא (סורי, אין לי מילה אחרת) של אמא.
שנותנת לדחיינות להשתלט עלי.
הבטחתי לעצמי שזה לא יהיה כך, הבטחתי .. אבל אני לא עומדת בזה..
ולא, בעלי לא יכול לעזור לי בדברים האלו, הוא כועס כשאני אומרת לו את הדברים האלו ודורש ממני להתבגר וחופר לי על זה שאני צריכה להתחיל לקחת אחריות על דברים .
אז פשוט הפסקתי לשתף אותו.
אני מרגישה שאין לי כח, אני מרגישה מדוכאת בגלל שזה כך, יש לי ייסורי מצפון מטורפים, אני מרגישה שאני כושלת, אני כלכך כועסת ומתביישת בעצמי.
משהו בי מצד אחד מאוד דוחק בי להשתנות , להתגבר ומשהו אחר כל הזמן ממציא לי סיבות ותירוצים ללמה לא צריך, מגבה את הדחיינות שלי מוותר לי ..
אני מרגישה שסועה, ממש כך.
באמת האמנתי שההורות תשנה אותי, אבל מסתבר שלא .
וזה כזה הזוי, המשרה האחרונה שלי (אני לא עובדת כבר שנים, זה היה לפני 3 שנים בערך..) היתה פאקינג מנהלת לשכת הנהלה, אני, מנהלת לשכת הנהלה, והייתי טובה, ממש טובה.
למה אני לא מצליחה למצוא את הכוחות האלו גם בחיים הפרטיים שלי, למה?
אני מתביישת בעצמי, באמת מתביישת ואין.. פשוט אין איך להסביר את הקושי הזה למישהו שאין לו הק"ר כי זה נשמע כמו הדבר הכי דבילי בעולם.
אני מתה להשתנות, לא בשבילי, בשבילה, כי מגיע לה אמא טובה, אמא פושרית שתמיד תדאג לה ולאינטרסים שלה.. אבל איך עושים את זה לעזאזל ?
בלי פסיכיאטר/פסיכולוג/קואוצ'ר ושאר ירקות, זה פשוט יהפוך לסאגה בפני עצמה לקבוע אליהם תור.. וגם אם אתגלגל אליהם, נסיון העבר הוכיח לי שאני לא מסוגלת לשתף איתם פעולה, כל המפגשים הקודמים עם מטפלים למינהם כשלו כשלון חרוץ..
אוף, יש לי כזה בלאגן בראש, בא לי רק לעשות פוס להכל ולשכב על הגב
