ADD או לא....

[slarti]

ADD או לא....

שלום לכולם.. אני חדש בפורום, ורציתי קצת לשתף וקצת להתייעץ... אני אפתח בזה שאני לא באמת יודע אם יש לי ADD או לא... אולי אני סתם מתבכיין... תמיד היו לי הסברים ותירוצים מצד אחד.. ומצד שני.. אני מכיר אנשים שאצלם זה הרבה יותר חזק.... וראיתי פה תגובות שמדברות על מגוון סימפטומים... שלי רק חלק יש. אני היום בן 26... עובד בהייטק.. בתור ילד, אני חושב שמכיתה אלף השורה האהובה על המורים שלי היתה "יש לו פוטנציאל אבל הוא לא מנצל אותו"... כבר בכיתה א'!!! בחצי הראשון - הייתי בלתי נסבל. תמיד דיברתי בשיעורים, אבל אף פעם לא הכנתי אותם . כד כיתה גימל היה לי התירוץ - זה משעמם.. ואז עברתי לכיתת מחוננים... חשבתי - הנה.. אני הולך למקום עם אנשים חכמים. זה יהיה מאתגר, אני אלמד כמו שצריך. זה לא ממש עבד... את מרבית בית הספר העברתי על ממוצע 6-7 בתעודה, וההורים שלי הכירו את חדר המורים בהיכרות אישית.... רק בי"א.. איכשהו תפסתי את עצמי בידיים והגעתי למצב שהוצאתי בגרות יפה למדי.. כי למדתי כמה שעות לפני מבחן.... בסוף בית הספר.. ולפי הבית הפולני הטוב שלי, הלכתי לעתודה. זאת היתה אמורה להיות הבטחה גדולה... ללמוד באוניברסיטה.. מה ש_אני_ רוצה.... (תמיד הבטחתי להורים שכשזה יהיה מה ש_אני_ רוצה.. זה יהיה טוב! . סמסטר ראשון, עוד איכשהו עבר בסדר, אח"כ באה ירידה נוראית. העובדה שהנוכחות בשיעורים לא חובה גרמה לי לא לבוא לאף אחד מהם... ולהשלים את כל החומר.. נו טוב.. לא ממש אפשרי. מצד שני, מצאתי עבודות, ודי התמדתי בהם.. עבדתי בתמיכה טכנית (הרבה אינטראקציה עם אנשים..), ואז מצאתי את העבודה האידאלית - הדרכה. אני פשוט מת על להדריך. זה נותן לי את הזכות לדבר רצוף, כל הזמן, בלי שיפריעו לי. ועוד יעריכו אותי... ככה המשכתי שלוש שנים, עד שהגיע מועד הגיוס.. הלכתי לצבא.. בלי תואר (עד היום זה מביך אותי.. שלא הצלחתי לסיים תואר.. עד היום ההורים שלי מציקים לי איך "ילד מחונן" לא מסוגל לסיים תואר ראשון...), ושם "צפתי" שלוש שנים בתפקיד במחשבים.. (אני חייב לציין, שאני באמת אוהב מחשבים, והרבה יותר קל לי להתמיד במשהו שקשור ללעשות משהו במחשב..." ואז השחררתי... (המשך יבוא בעוד הודעה....

 

[slarti]

ADD או לא... המשך

אחרי השחרור - טיול של ארבעה חודשים... חוויה מדהימה... עשיתי טיול שרוב האנשים היו עושים בחצי שנה-שנה, בארבעה חודשםי. כל מי שפגשתי בדרך - שאל אותי "למה אתה רץ".. אבל מה לעשות.. אני אוהב את זה. אני שונא לשבת כל היום על החוף ולהסתכל על הגלים - מ ש ע מ ם . כשחזרתי.. כבר חיכתה לי עבודה (הימים הטובים של ההייטק)... שאני עדיין בה.. (כבר שנתיים וחצי!!! ... הסיבה שאני אוהב את העבודה ונשאר בה - אני עובד אצל לקוחות. כל שבוע שבועיים - פרוייקט חדש. זה טוב לי. רק שמדי פעם אני נופל על לקוח שרוצה פרוייקט גדול. יום קבוע בשבוע על משהו.. או משהו כזה.. וזה משביז.. אבל מתמודדים איכשהו.. זה במינון סביר, וגם לא יושבים לי על הראש, אז אני מבלה חלק ניכר מזמן העבודה בפעולות אחרות (פורומים, צ'אט, טלפונים, וכו').. מצד שני, אני בד"כ מצליח לפצות על הזמן האבוד בעבודה מהירה ביותר.. כשאני כבר מצליח לשבת על משהו... יחד עם זאת.. במשך השנים.. הגעתי למצב לא כל כך רע... יש לי עבודה קבועה, שאני די אוהב... אמנם תואר (עדיין) אין.. אבל זה גם אולי מתישהו יגיע.. ולפני שנה וקצת יותר מחצי.. פגשתי מישהי.. מאז אנחנו ביחד.. אלא מה - היא מאוד ADD... ממנה בכלל התחלתי לחשוב על הנושא.. (וממנה הפורום גם..).. וכשאני מסתכל עליה.. אני חושב לעצמי - למה בכלל אתה חושב שאתה ADD... הרי לידה אני ממש רגוע.... (ונעבור לסיום, והשאלות..

 

[slarti]

ADD או לא.. הסיום (והשאלות

בקיצור... אני לא יודע מה אני... מצד אחד - קשה לי להתמיד בפרוייקט... ואני מתלהב תמיד מדברים חדשים.. בד"כ אני מאוד היפראקטיבי - רגל דופקת על כסא/מיטה/כל דבר אחר... אני הבן אדם הכי בלתי נסבל בתורים שיש (אפילו חברה שלי רגועה יותר.. ותמיד הייתי צריך תירוצים ללמה אני לא יכול לסיים משהו.. או לעשות משהו... ולהסביר לכולם שאני פשוט לא מצליח לשבת על משהו.. ולא משנה כמה שאני משתדל, אם אני בפגישה.. גם אם צריך להיות הכי פוליטיקלי קורקט אצל לקוח, אני תמיד, אבל תמיד, חיב להעיר משהו, כי כמה כבר אפשר לשבת ולהקשיב... מצד שני... נראה כאילו יש לי רק סימפטומים "חלקיים"... אני בד"כ לא בהתקפי עצבים (אם כי יש לי לפעמים נטייה להתעצבן/להעלב משטויות), ואני בכל זאת מצליח, בלי טיפול (לא פסיכולוגי ולא פיזיולוגי), להסתדר בצורה סבירה בחיים... וזה מביא אותי לנושא האחרון, והגדול... חברה שלי... מעולם לא היה לי קשר זוגי ארוך ומחייב כמו זה שאני בו עכשיו. היא ללא ספק אהבת חיי הגדולה... והחיים שלי, מאז שהכרתי אותה, אחרים לגמרי.... מצד שני.. זה מרגיש כאילו אנחנו כל הזמן מתנגשים אחד בשני.. כאילו העובדה שלשני יש בעיות ריכוז/סבלנות/עצבים.... זה עוד עושה את זה יותר קשה.... דוגמאות: 1. ריבים - אנחנו מתכסחים המון.... כל שטות יכולה להפוך אצלנו לריב.. צעקות.. בלאגנים. על כלום. באמת.. כלום. ואנחנו שנינו לא יכולים להפסיק. אני יודע שלתת לה 10 דקות להרגע יפתור הכל. אבל אני לא מצליח לעזוב.... 2. לימודים - נרשמנו שנינו לאוניברסיטה הפתוחה.... (היא להתחיל ללמוד, אני - לנסות להציל את התואר שלי... זה נראית לי מסגרת טובה יותר בשבילי- לא צריך לשבת בשיעורים המזעזעים). בכל מקרה.. הסיכוי ששנינו נצליח להחליט ש"עכשיו הולכים ללמוד".... כל כך נמוך.. ואם כבר מישהו מוצא את הכח.. אז כל כך קל להשתכנע בחזרה כשלשני אין כח... 3. לסדר את הבית - כנ"ל.. בקיצור... אני מרגיש באיזשהו מקום שאנחנו מושכים אחד את השני למטה, במקום לתמוך.... אז אחרי כל הסיפור "קורע הלב"... כמה שאלות: 1. האם מה שאני מתאר נשמע לכם בכלל כמו ADD? או שאני סתם מחפש תירוצים? 2. איך מתמודדים עם העובדה ששנינו משפיעים ככה אחד על השני.. ראיתי כל מיני הצעות ל"איך להתמודד עם בן זוג ADD".. אבל השאלה היא - האם יש הצעות לשני בני זוג כאלה? איך גורמים לזה לעבוד טוב? אני פשוט רוצה למצוא דרך שבה שנינו נהיה מאושרים.. ביחד.. תודה מראש על תשובה, וסליחה על האורך...

 

[תמיול]

נראה לי ש..

תרוצים אתה בטוח לא ממציא. ממה שהצלחתי להבין ,נראה שיתכן ובהחלט יש לך add וזה שווה בדיקה.(פסיכיאטר וכ"ו). בכל מקרה ,אתה מתאר את הדברים בקלילות רבה ולכן נראה לי שזה באחוזון התחתון וזו לא הפרעה קשה ,שפוגעת משמעותית באיכות חייך. וזה אחלא ,אני שמחה בשבילך . המצב שלך בכלל הפריע לך לפני שפגשת את חברתך שהעלתה את זה ? . לגבי הזוגיות שלכם : אני מאוד מזדהה ,במבט אחורה על חיי ,בחרתי אותם בקפידה עם add (לא במודע ,כי לא ידעתי על עצמי). וזה אכן מורכב כשיש כזה דמיון בין השניים ,אבל ...ה א ה ב ה! האהבה נורא חזקה ואמיתית ,יש מעין שותפות גורל והבנה מעמיקה של איך הצד השני פועל וחושב ושני הצדדים רגישים כ"כ. לא חושבת שאני אוכל לוותר על זה ,אבל בינתיים גם אצלי זה לא החזיק מעמד והקשרים הגיעו למקומות נמוכים ללא מוצא. אולי הנסיון והבגרות יעזרו .. הלואי! גם לכם וגם לי.

ובינתיים שיהיה לכם בהצלחה, אתם נשמעים מתוקים.

 

[slarti]

הבעיות היו תמיד...

בביצפר.. בלימודים.. עוד הרבה לפני שהכרתי את חברה שלי. תמיד התקשתי לשבת, ללמוד.. אפילו כשהייתי יוצא לקורסים שרציתי (קורסים קצרים, שבוע, שלושה ימים), לא הייתי מצליח לשבת בשקט... מצד שני.. עם השנים... פיתחתי יכולות להתמודד.. מצאתי את הדברים שאני אוהב לעשות ויכול לעשות... ומצאתי איך לשלב אותם עם הסחות מבוקרות (נו טוב.. חצי מבוקרות)... מצד שני.. מאז שאני עם חברה שלי, דברים פשוט קצת יותר מסובכים.. כי עכשיו צריך לא רק להתמודד עם חוסר החשק שלי, אלא גם עם פיתוי הרבה יותר חזק לעשות משהו כיף ביחד במקום מה שצריך... וגם לגבי הריבים והצעקות.. עם השנים פיתחתי יכולות "לשים פס" על אנשים מסויימים.. מי שהיה מרגיז אותי יותר מדי.. פשוט הייתי מתעלם.. עברתי לגור לבד (בלי הורים, בלי שותפים). אבל עכשיו, הקרבה היומיומית למישהי שאני כל כך אוהב, גורר אותנו לריבים וצעקות.... וזה כואב, לשנינו. ואנחנו רוצים להפסיק. זה פשוט לא מצליח לנו...

 

[תמיול]

מה עושים..

הלואי ואני יכולתי לשים פס. אני לוקחת הכל ללב.

ובקשר לזוגיות , ליבי איתכם. אולי שמישהו ממכם או שניכם תלכו לטיפול פסיכולוגי. (?). וגם לרטלין יש השפעה מאוד טובה על ויסות מצבי רוח וכעס .(או אולי כדור אחר..). תבדקו מה אפשר לעשות ,בטוח יש פתרונות. אל תוותרו .. תנו מאבק.

. או שתנצחו את זה או שלא ,וזה גם בסדר.

 

[תמיול]

אוקיי..

-הקיצר ,תבדוק את הנושא. לך לפסיכיאטר שמתמחה בתחום. -הלואי וגם אני יכולתי לשים פס. אני לוקחת הכל כ"כ ללב.

- לגבי שניכם ,אולי כדאי לשקול טיפול פסיכולוגי של אחד מכם או של שניכם? ודרך אגב ,רטלין גם עוזר בויסות מצבי רוח וכעס ,או אולי כדור אחר. (שווה בדיקה). בכל מקרה ,אל תוותרו ..חפשו פתרונות ואולי תמצאו

. וגם אם לא , אז זה גם בסדר. חיבוקים ,תמר.

 

[עיגולים]

שנתיים וחצי

באותה עבודה, ירוקה עשית אותי. י-ר-ו-ק-ה. עבודה, ההיית או חלמתי חלום?

 

[עיגולים]

ואופאופאופ טופיק,

איך נעלמה לי שעה? אני כותבת בשבע שלושים והר סיני ומופיע לי שמונה וישו הכיצד? לאלוהים פתרונים או לכיוון השעון המוצלח שלי. כן, זה הכיוון שעון המוצלח שלי, שעה נעלמה לי מהחיים, שעה שלמה. וכמה דקות. איפה מתלוננים פה, איפה??

 

[slarti]

אותה עבודה, אבל אחרת

לקוחות חדשים, פרוייקטים חדשים, פעילויות חדשות (החברה עברה שינוי כיוון חד לפני בערך שנה וקצת..) אז זה עוזר )

 

[Irenie]

כאן נמחקה הודעה

כאן נמחקה הודעה על ידי הנהלת הפורומים

 

[ברכה המברכת לא נטשה]

שלום לזוג הפרוע!!!

אני מאוד מזדהה אתכם- קודם כל גם אני הייתי בכיתת מחוננים בילדות ודבר שני על אף כשרונותיי המרובים אני בקושי עושה עם עצמי משהו ונחשבת- כשרון מבוזבז וכו'. אהבת חיי היה קריזיונר יותר ממני ובקושי היה לנו רגע אחד של שלווה. וזה בדיוק העניין- לכאן אני חותרת- איירין את אומרת שעופר הוא הדבר היחיד שחא שיעמם אותך אחרי חודשיים, אבל את יודעת בדיוק כמוני שאם הוא היה יציב ורגוע הוא היה מ-ש-ע-מ-ם!!!!! ואז גם אותו היית מחפפת.... האמת? לפני יומיים היתה לי שיחה עם מישהו שהכיר אותי כשהייתי בת 13. למרות מאמציו דחיתי אותו שוב ושוב. לפני שלושה ימים שלחתי לו מסר באתר חבר'ה לאחר כשמונה שנים שלא שמעתי ממנו. למה? כי אני הרי מחפשת הרפתקאות כמובן....בקיצור דיברתי איתו על הבעיה- אני דבק-דבק- צריכה להיות עם מישהו כל היום- ואז הוא נמאס עליי אחרי שבועיים. אז קודם כל סחטיין שאתם מחזיקים מעמד כבר שנה וחצי. דבר שני- הריבים הם זוועה אבל שוב, אני כמעט בטוחה שבלעדיהם אתם תיכנסו לשיגרה יבשה...ומשעממת... it's a lose-lose situation!!!! ובכל זאת - מאחלת לכם למצוא פתרון.

 

[kniaper]

../images/Emo13.gif שלום (ו)ברכה

אכן היית איתנו בימיו הראשונים אם לא ביומו הראשון של הפורום ומאז נעלמו עקבותיך. אני רואה שבמהלך הזמן החלפת זהות ושבת אלינו חדשה ומבריקה

 

[ברכה המברכת לא נטשה]

סוף סוף תגובה!!!!

דרך אגב- קראתי הרבה על הנושא- ורוב הדברים לא מתאימים לי בשביל להיות ADD אבל לעומת זאת מתאימים מאוד לאבי. אמרתי לו והוא רכש ספר בנושא ואמר ש'גילה' את עצמו ואת חוסר הריכוז ממנו סבל גם כילד ונחשב עצלן. אז אני אכן בת של ADD ומכירה אתכם מקרוב...

 

[kniaper]

ברוכים הבאים....

לסטטיסטיקה.

אני דוקא קראתי במסגרת סקירת ספרות שעשיתי על הנושא של ADHD שאחוז נכבד (אם אני זוכר זה היה בסביבות ה50%) מהאנשים עם הADHD מתחתנים עם בן/בת זוג עם ADHD, זה בלא ספק ממצא מדהים לדעתי ושווה לחשוב למה זה ככה. בכל מקרה שמחתי לקרוא את מה שכתבתם על עצמכם, מאד מעניין לקרוא דברים שמאפיינים פה את רובינו וכתובים בצורה כל כך יפה. הייתי רוצה להגיב ספציפית על דברים שכתבתם אבל אני כבר לא זוכר מה רציתי לכתוב

אני שמח לראות אתכם איתנו ומזמין אתכם כמובן להשאר ולהשתתף בפעילויות ובדיונים.

 

[אני חושבת שאני]

../images/Emo140.gif../images/Emo36.gif

הי גם אני תוכניתנית ומזדהה עם המון המון המון ממה שאמרת ולי יש ADD שאגב אבחנתי את עצמי, וכל הקטע של אבחון בשבילי הוא כזה- לאתר את האוייב לתת לו שם בדיוק כמו שבמתודה אתה נותן שם לסדרה של פעולות ושם בסוגריים כדי שיהיה לך יותר קל להתעסק עם סדרת הפעולות האלו ( קוראים למתודה וזהו, לא קוראים כל פעם לסדרת הפעולות) בשבילי האבחון העצמי כ ADD היה פעולה של קריאה לכל התופעות האלו של ה'ריחוף' שלי בשם כדי שיהיה אפשר להתמודד איתן יותר טוב גידרתי אותן בשם. אם אלך לאבחון ולא יתנו לי ADD כאבחון אלך לאבחון נוסף עד שימצא המאבחן שיאבחן אותי כ ADD

עכשיו כשאני קוראת לכל התופעות של החיים שלי בשם ( כל מה שגרם לי לרחף) יותר קל לי להתגבר על זה כי כל פעם שהריחוף מפעפע בתוכי אני אומרת לעצמי 'הי זאת לא את זה ה ADD' ואז אני לא פועלת לפי תכתיבי הריחוף אלא לפי התכתיבים שלי

יש לי המון מה להגיב לך אבל רצה כעת לעבודה- בערב אשמח להגיב יותר באריכות כיאה להיפר שאני

פצצת אנרגיה

ייאללה בי נתראה בערב... וברוך הבא>

ליאת!