a talking, walking, moving picture.
הכנסתי את הדי וי די למכשיר ואפשרתי לכונן להיסגר באיטיות. התחברתי לכסא , התרחקתי מהמסך ונתתי לארכיון לכבוש אותי. העולם הזעיר של עמדת הצפייה שלי בספריית הסרטים של סינימטק ת"א הלך והתרחב. עמדות נוספות, יקומים קטנים בהתהוות שניצבו לצידי נכללו בתפיסה. עם תחילת הכתוביות של שנת האפס, הסרט שבו בחרתי לצפות החלתי לבחון את הצופים אשר מקיפים אותי. לקלוט את המסכים שבהם שקעו. מי שמסביבי הופכים לחלק מחווית הצפייה שלי. מציאות וסרט הולכים ומתלכדים. הופכים לבלתי נפרדים. משמאלי בחורה חמודה להפליא לבושה בחולצה שחורה, שיערה אסוף מתרווחת בכסאה ומחייכת לעבר המסך, מתענגת על כל רגע קומי ושוחה בעולם הסרט בלי מצופים. מימני ישבה נערה ורודת חולצה, גבה חשוף ומבריק מאור הניאון, בעיניה משתקפים הדמויות המרצדות על המסך. בידיה פצירה. היא משפשפת בה את ציפורינה ובוהה. מאחורי ישוב לו בחור זהוב שיער, ישוב באופן רופס, חולצתו המפוספסת זולגת לאורך הכסא ומטפטפת על השטיח האפור. ולאורך השולחן האחורי ישובים שני גברים ושקועים בעבודת קולנוע עיונית. האחד קורא ספרים, השני גוזר גזרי עיתונים. כולם כה ממוקדים ורק אני יורה את תשומת לבי לכל עבר. הסרטים הולכים ומתקדמים הדקות מתרוצצות להם על צגי הווידאו והדי וי די. ואני מתבונן, סוקר ומתעניין. רוצה לדעת מה הסרטים העלומים שמתרוצצים על המסך ברוב הוד ואולי אם אעזור מספיק אומץ אוכל להכיר את הצופות המסורות (אחד הדברים שהכי מדליקים אותי זה לראות בנות שצופות בסרטי איכות ביוזמתן ומבלי שמישהו ידביק אקדח לרכתן בכדי לעשות זאת). והזמן מתקדם והעלילה מקבלת תפניות, הדמויות זוכות לעומק ומניעים. סצינה רודפת סצינה, סיקוונס צבעוני מבצבץ על המסכים. והצופים, זזים בכסא, מחפשים תנוחה יותר נוחה, מגרדים במצח, מזיזים את הכסא הצידה. והציפיה שלי הולכת ומתגברת, המתח מתעצם עם כל רגע חולף. האם אעזור אומץ ואדבר איתן, האם אדע מהו הסרט הזה שהן צופות בו, מה יקרה בסרט שבו אני צופה, לאן הוא יתקדם לאילו מחוזות הוא יוביל? ואז שריקת הסיום מילאה את החדר. אף אחד מאיתנו לא סיים לראות את הסרט שלו, אך הספרן קורא לכולם לצאת. "יאלה סוגרים". מבטים של אי שקט ממלאים את פני הצופים, כבר נגמר? לשמאלי נסגר המקלט, הקלטת הוצאה ממקומה והבחורה התרוממה מכסאה והחלה להתקדם לעבר היציאה. לראשונה צפיתי בפניה. בירכתי אותה לשלום בחיוך מעושה, ובתוכי הצטערתי על כך שפספסתי את ההזדמנות להכיר אותה. הנערה שלימיני החלה להריץ קדימה את הסרט בנסיון נואש לרמות את הגורל ולגלות את הסוף, לדעת מה הפאנצ'. לבי רוטט בתוכי בחשש. האם אעשה את זה, האם אפנה אליה בדברים? חששותיי נקטעות בשאלה שבוקעת מאחוריי, הצופה הבלונדיני מתשאל אם אכן זוהי שעת הסגירה, אני עונה לו בחיוב וחזור לבהות בנערה חשופת הגב שלימיני. הוצאתי את הסרט מהכשיר, הכנסתי אותו לקופסה. עכשיו אני פשוט עומד לידה, מתבונן בסצינה שבה היא צופה. מחכה לרגע שבו היא תסיים ואז אוכל אולי, רק אולי, לדבר איתה. אך היא נותרה ישובה, שורשיה שקועים במעמקי השטיח . והפחד התעלה על האומץ פעם נוספת. וכך מצאתי את עצמי ביציאה, מהספרייה ולפתע היא הופיעה. עצרתי אותה בלא כל תקדים ושאלתי אותה מה הסרט שהיא ראתה? ברוב תדהמה, היא התמהמה וענתה "את הדירה". אמרתי לה שהסרט הזה הוקרן היום ממש כשעתיים לפני על המסך הכסוף עצמו בסינימטק, והיא, מלאת התרשמות, "אתה בא לכאן הרבה?". "המון, עניתי עם חיוך טיפשי של חובב סרטים מושבע". יצאנו מהסינימטק והעמקנו בשיחה, מסתבר שהיא למדה תסריטאות ועכשיו כותבת מחזאות. ובדיוק מחפשת את הדרך שלה למקד את עצמה ואני בדיוק על סף לימודי קולנוע ועם חומר פרוזאי אבל בלי שום נסיון בתסריטאות. אז משום מקום היא הציעה שנהיה שותפים לכתיבה. וזה נפלא
כל כך הרבה זמן שאני מחפש שותפ/ה והנה פתאום היא הופיעה כמשיחה עם גב חשוף. המשכנו ללכת ונעצרנו על סף פרידה בצומת מעריב. טלפונים הוחלפו, הכרות רשמית נערכה והעתיד נפקח ונפתח. הסתיימה לה אקספוזיציה. תם לו אירוע מכולל מופלא.
הכנסתי את הדי וי די למכשיר ואפשרתי לכונן להיסגר באיטיות. התחברתי לכסא , התרחקתי מהמסך ונתתי לארכיון לכבוש אותי. העולם הזעיר של עמדת הצפייה שלי בספריית הסרטים של סינימטק ת"א הלך והתרחב. עמדות נוספות, יקומים קטנים בהתהוות שניצבו לצידי נכללו בתפיסה. עם תחילת הכתוביות של שנת האפס, הסרט שבו בחרתי לצפות החלתי לבחון את הצופים אשר מקיפים אותי. לקלוט את המסכים שבהם שקעו. מי שמסביבי הופכים לחלק מחווית הצפייה שלי. מציאות וסרט הולכים ומתלכדים. הופכים לבלתי נפרדים. משמאלי בחורה חמודה להפליא לבושה בחולצה שחורה, שיערה אסוף מתרווחת בכסאה ומחייכת לעבר המסך, מתענגת על כל רגע קומי ושוחה בעולם הסרט בלי מצופים. מימני ישבה נערה ורודת חולצה, גבה חשוף ומבריק מאור הניאון, בעיניה משתקפים הדמויות המרצדות על המסך. בידיה פצירה. היא משפשפת בה את ציפורינה ובוהה. מאחורי ישוב לו בחור זהוב שיער, ישוב באופן רופס, חולצתו המפוספסת זולגת לאורך הכסא ומטפטפת על השטיח האפור. ולאורך השולחן האחורי ישובים שני גברים ושקועים בעבודת קולנוע עיונית. האחד קורא ספרים, השני גוזר גזרי עיתונים. כולם כה ממוקדים ורק אני יורה את תשומת לבי לכל עבר. הסרטים הולכים ומתקדמים הדקות מתרוצצות להם על צגי הווידאו והדי וי די. ואני מתבונן, סוקר ומתעניין. רוצה לדעת מה הסרטים העלומים שמתרוצצים על המסך ברוב הוד ואולי אם אעזור מספיק אומץ אוכל להכיר את הצופות המסורות (אחד הדברים שהכי מדליקים אותי זה לראות בנות שצופות בסרטי איכות ביוזמתן ומבלי שמישהו ידביק אקדח לרכתן בכדי לעשות זאת). והזמן מתקדם והעלילה מקבלת תפניות, הדמויות זוכות לעומק ומניעים. סצינה רודפת סצינה, סיקוונס צבעוני מבצבץ על המסכים. והצופים, זזים בכסא, מחפשים תנוחה יותר נוחה, מגרדים במצח, מזיזים את הכסא הצידה. והציפיה שלי הולכת ומתגברת, המתח מתעצם עם כל רגע חולף. האם אעזור אומץ ואדבר איתן, האם אדע מהו הסרט הזה שהן צופות בו, מה יקרה בסרט שבו אני צופה, לאן הוא יתקדם לאילו מחוזות הוא יוביל? ואז שריקת הסיום מילאה את החדר. אף אחד מאיתנו לא סיים לראות את הסרט שלו, אך הספרן קורא לכולם לצאת. "יאלה סוגרים". מבטים של אי שקט ממלאים את פני הצופים, כבר נגמר? לשמאלי נסגר המקלט, הקלטת הוצאה ממקומה והבחורה התרוממה מכסאה והחלה להתקדם לעבר היציאה. לראשונה צפיתי בפניה. בירכתי אותה לשלום בחיוך מעושה, ובתוכי הצטערתי על כך שפספסתי את ההזדמנות להכיר אותה. הנערה שלימיני החלה להריץ קדימה את הסרט בנסיון נואש לרמות את הגורל ולגלות את הסוף, לדעת מה הפאנצ'. לבי רוטט בתוכי בחשש. האם אעשה את זה, האם אפנה אליה בדברים? חששותיי נקטעות בשאלה שבוקעת מאחוריי, הצופה הבלונדיני מתשאל אם אכן זוהי שעת הסגירה, אני עונה לו בחיוב וחזור לבהות בנערה חשופת הגב שלימיני. הוצאתי את הסרט מהכשיר, הכנסתי אותו לקופסה. עכשיו אני פשוט עומד לידה, מתבונן בסצינה שבה היא צופה. מחכה לרגע שבו היא תסיים ואז אוכל אולי, רק אולי, לדבר איתה. אך היא נותרה ישובה, שורשיה שקועים במעמקי השטיח . והפחד התעלה על האומץ פעם נוספת. וכך מצאתי את עצמי ביציאה, מהספרייה ולפתע היא הופיעה. עצרתי אותה בלא כל תקדים ושאלתי אותה מה הסרט שהיא ראתה? ברוב תדהמה, היא התמהמה וענתה "את הדירה". אמרתי לה שהסרט הזה הוקרן היום ממש כשעתיים לפני על המסך הכסוף עצמו בסינימטק, והיא, מלאת התרשמות, "אתה בא לכאן הרבה?". "המון, עניתי עם חיוך טיפשי של חובב סרטים מושבע". יצאנו מהסינימטק והעמקנו בשיחה, מסתבר שהיא למדה תסריטאות ועכשיו כותבת מחזאות. ובדיוק מחפשת את הדרך שלה למקד את עצמה ואני בדיוק על סף לימודי קולנוע ועם חומר פרוזאי אבל בלי שום נסיון בתסריטאות. אז משום מקום היא הציעה שנהיה שותפים לכתיבה. וזה נפלא
כל כך הרבה זמן שאני מחפש שותפ/ה והנה פתאום היא הופיעה כמשיחה עם גב חשוף. המשכנו ללכת ונעצרנו על סף פרידה בצומת מעריב. טלפונים הוחלפו, הכרות רשמית נערכה והעתיד נפקח ונפתח. הסתיימה לה אקספוזיציה. תם לו אירוע מכולל מופלא.
